אני מתבוננת בעיניו הפקוחות לעולם החדש של אבי התינוק, עוד לא יודע דבר על החיים הקצרים שמחכים לו, על העצב הגדול עם מות האב, עם מות האח, על האישה היפה שישא ועל שתי בנותיו, על המעברים ממדינה למדינה, על הנצחונות ועל הכשלונות
אני קוראת בשתי שפות האם שלי את האיחולים הקלישאתיים, לשנה טובה תכתבו, הרבה ברכות
הוא כל כך דומה לעצמו, לזכרון שיש לי ממנו, חיים שלמים בלעדיו ועדיין ברור כל כך, העיניים הגדולות, הן היו בצבע דבש, השיער החלק, תמיד מסורק עם שביל בצד, האף הקטן שנשבר והתעקם בגיל ההתבגרות, האוזניים הגדולות, הגוף העגלגל
אני מתבוננת בברכה המושקעת, הפנים של התינוק בתוך לב, פרחים קטנים עדינים מתפזרים ממנו לכל עבר, אני מדמיינת את האצבעות השמנמנות של הסבא השני שלי מסדר את הצילום ומפזר סביבו את אבקת האהבה שלו, מוסיף בית מצוייר ברקע, את האותיות בספרדית והחריטה ההססנית בעברית, איך יהיו לו אותיות עופרת בעברית, מדפיס על נייר עבה במיוחד, מלמלות עוטפות אותו, הם היו משפחה, ברור שבאו לבית הדפוס שלו
אני מדמיינת את הסבא הקשוח שהכרתי רק בתמונות ובגעגועים של אבא, מחזיק בגאווה את התינוק היפה בסטודיו לצילום של דודו, ואני מדמיינת אותה, הסבתא שלבשה תמיד שחור, אז היא הייתה מאושרת, מתיישבת בצד ומחכה בסבלנות שיגיע תורה להצטלם