כל הלילה רעמים רעמו וברקים הבזיקו דרך החרכים של התריסים המוגפים. אמא מתבוננת מקרוב בפנים העייפות שלי, היפות מתקן זה שאוהב אותי. את אוהבת דברים כאלה, היא אומרת בקול חרוך עצב וטבק בטעם מנטה, העגיל הקטן הזה שבאף שלך, את אוהבת דברים כאלה, היא שוב אומרת. אבל אמא, כמה זמן לא יצאה מהפה שלי המילה, את כבר ראית אותו, אני לא אומרת לה שפעם היה אחר, נקודה קטנה מנצנצת. היא מפנה אליי את הגב ומתחילה ללכת, נשכבת על המיטה עם רגליים על הרצפה, הראש מוטה הצידה, היא מתה, בפעם האלף היא מתה. אבא יושב על הספה הצבעונית, לבוש חולצת טריקו לבנה עם הלוגו של התנין הירוק, קווצת שיער לבן מציצה מתוך השיער השחור המסורק יפה עם שביל בצד ימין, הוא מופתע מהשיער הלבן שלי, כמה זמן לא נפגשנו. פספסת אותה בכמה דקות, אני מחבקת אותו, מתחפרת בחזה החזק שלו, נושפת נשיפה ארוכה, נעלמת איתו. בחוץ ברקים ורעמים מרקדים באלימות גואה, עד שגשם חזק מתפרץ במיליוני זיקוקים שמרעידים את החלונות ומיה מתיישבת על הרצפה לידי, מלקקת את היד השמוטה מחוץ לשמיכה, אני מתמקחת איתה, עוד מעט. אני מתלבשת בהמון שכבות שחונקות אותי, מאיצה בה, תעשי כבר, קר לי ורטוב לי, מובילה אותה לשלולית, שהבוץ יתנקה מכפות הרגליים השעירות שלה, הגשם מתחזק ואני רצה ארבע קומות ברגל, היא בכלל לא באה אחריי