אחרי המתנה קצרה בשדה התעופה בפראג קראו לנו לצאת, תיכף עולים למטוס לונציה. בחוץ היו ערימות של שלג וקרח. המטוס היה קטן מאוד, חמישים נוסעים. חלקם נראו מאוד נינוחים, חלקם, אני למשל, מבועתים. הטיסה דווקא הייתה נעימה, ראינו את פראג היפה מלמעלה ואמרתי לבנזוג, אני יודעת איפה יהיה הטיול הבא שלנו.
המוני תיירים בבליל שפות עמדו בתורים על פי המלצות שקיבלו מהלונלי פלנט, מצויידים במפות של העיר שחילקו בחנויות המזכרות. אני לא יודעת לקרוא מפות אבל הבנזוג דווקא מצטיין. הלכנו לאיבוד בלי סוף, לי הכי כייף להסתובב בלי מטרה בסמטאות של עיר כזו יפה, אבל הוא משימתי ורצה להגיע מנקודה אלף לנקודה גימל בדרך הקצרה והמהירה ביותר. זה תמיד עניין כשאנחנו מטיילים יחד, אבל זה סיפור אחר. די מהר הבנו למה הוא לא מצליח לנווט בעיר. השמות במפה היו באנגלית וכול שמות הרחובות בצ׳כית.
קראתי את קפקא בספרדית ובעברית. סיפור חייו ריתק אותי, הפער בין המוח היצירתי, שהמציא שפה, סוגה ספרותית חדשה, לבין הדימוי האפור והכפוף של פקיד במשרד ביטוח שמת צעיר מדי. כמובן שביקרנו בבית שלו, שהפך למוזיאון. בתור איש שלפני מותו ביקש מחברו מקס ברוד לשרוף את כתבי היד שלו יש לי תחושה שהמוזיאון הזה שמושך כול כך הרבה מבקרים היה מעורר בו איזו אי נחת, אבל אולי זו רק אני.
התחנה הבאה הייתה בית הקברות היהודי. ממש מעבר לפינה. מעולם לא הבנתי את המשיכה או הצורך לבקר בבית קברות, אבל זה מיוחד במינו, היה כתוב במדריך וגם קיבלנו המלצות מחברים שהיו שם לפנינו.
יצאנו מהבית-מוזיאון ופנינו לכיוון בית הקברות. המון אנשים הלכו לפנינו. הכביש המרוצף בחלוקים אפורים התפתל כלפי מטה. עמדנו בנקודה יחסית גבוהה וחיכינו שהתור יתקדם. הרגשתי מוזר. אני כבר הייתי כאן, אמרתי. אבל זו פעם ראשונה שאנחנו באזור הזה, פעם ראשונה בפראג, אמר קול ההגיון. התקדמנו לאט, התחושה לא עזבה אותי. אני חלמתי את המקום הזה, אמרתי, זה היה חלום חוזר, הירידה לבית הקברות, הכביש הלח עם האבנים, החומה, השער. תחושה עמומה של פחד. הלכנו בשבילים ליד המצבות, סלעים נוטים ליפול עם כתובות בעברית, בתוך עשביה ירוקה וגבוהה. וכול המן התחושה הזו, אני כבר הייתי כאן.
אין לי הסבר הגיוני למה שעבר עליי שם, אבל מאז החלום לא חזר. במטוס חזרה לתל אביב נרדמתי לכמה דקות והתעוררתי כשאני צורחת בראש ומתקשה לנשום ורק רוצה לפתוח חלון ולצאת מתוך הקופסא הסגורה הזו ששטה לה בשמיים. קמתי בזהירות וביקשתי כוס מים מהדיילת וכול הזמן אמרתי לעצמי הכול בסדר, תיכף יוצאים מפה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי התקף חרדה. בזמן אמיתי לא הבנתי שזה מה שעובר עליי. אבל מאז אני פחות אוהבת לטוס.
