על האושר ועל העצב

האיש החכם, היפה והמתוק שהפך אותי לאמא אחראי לחלק גדול מאוסף הבתים שלי ובהמשך אזכיר אותו לא מעט.

בשנים האחרונות הוא ובתזוגו מתגוררים באירופה. קשה לי עם המרחק הפיזי, אבל אם טוב לו, טוב להם, טוב גם לי.

בשנה הראשונה למלחמת שבעה באוקטובר נפגשנו בקפריסין, בוילה עם נוף מושלם לים.

למפגש המשפחתי המורחב הוא הביא לי מאיסלנד את אחד הבתים היפים והמרגשים, על הקופסה כתוב:
I wish you lived nearer, just along the way. I wish you lived right here, a thousand times a day

בערב הראשון דיברנו ושתינו אל תוך הלילה, מאושרים.

הלכתי לישון עם תחושה נעימה שהנה כולנו ביחד תחת אותה קורת גג, איזה כייף שמחכים לנו עוד תשעה ימים ולילות כאלה.

כשפתחתי עיניים הבנזוג ישב לידי על המיטה, החזיק לי את היד ואמר לי בשקט, מיה לא קמה בבוקר. לקח לי רגע להבין מה הוא אומר. ואז ראיתי שמאחוריו עומדת המשפחה כולה, ילדים ומבוגרים, בוכים ומתחבקים.

הימים הבאים היו מהולים באושר גדול ועצב. נהנתי מאוד וגם בכיתי לא מעט.

הבית המתוק הזה תמיד יזכיר לי את החופשה המשפחתית, כשכולנו היינו ביחד והיה לנו כייף ונעים וטעים וגם עצוב.