לתערוכה הזאת יש פן אישי ומאוד רגשי עבורי, כי הבת שלי מציגה שם. אז כמובן שאני לא אוכל להיות אובייקטיבית. אבל – כשמבקרים בתערוכות אמנות, אף פעם לא יכולים להיות אובייקטיבים. בהמשך לדיון המעניין ששוקי עורר כאן ברשימות על אמנות, אנחנו מגיבים לאמנות כאשר העבודות נוגעות בנו, מעוררות בנו סוג של גירוי: רגשי, אינטלקטואלי, חושי.
קבוצה של שבע בנות צעירות מאוד (בגילאים 15-20) עובדת כבר כשלוש שנים, פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים עם מורה נפלאה, איה פלדמן.
התערוכה מגוונת, רעננה, אפשר לראות בעבודות של כל אחת מהבנות את “כתב היד” שלה. את הקו שמאפיין כל אחת מהן. כל אחת עובדת שונה: אחת עם המון צבע, אחת רק שחור-לבן, אחת עם התפרצות רגשות, אחת מאופקת ומחושבת.
מה שהדהים אותי בתערוכה הזאת, קודם כל, היא הרצינות של הבנות. בגיל כל כך סוער מבחינה רגשית, הן נוגעות בנושאים שמעניינים אותן: דימוי גוף, הדימוי הנשי, מקומו של הפרט בעולם הענק והאינסופי, אלימות, הגוף המתכלה, הגוף החבול.
הידע הטכני הרב שלהן מאפשר להן להפליג עם הדמיון למחוזות שהראש שלהן לוקח אותן אליהם.
יש משהו בראשיתי מבחינת הגישה, הן יודעות ומכירות אמנות, עתיקה וחדשה. הן יודעות מה יוצרים עושים בעולם. הן לא מנסות להמציא שום דבר חדש. אבל הכל כל כך רענן, חדש, מעניין, בוסרי מבחינות רבות, אבל בעיקר בתחושה שהן מעבירות לצופה: החיים רק מתחילים, העולם פתוח לפניהן.
הנאה צרופה. ומגיע להן פירגון.
|
|
נרקיס שחף
