מירב הימן פרסמה מודעה באינטרנט ובעיתון, בה היא פנתה לאנשים, זוגות או משפחות להשתתף בארוחה מצולמת, לפרוייקט אמנותי.
היא בחרה מספר משתתפים מתוך אלה שהסכימו להשתתף בפרוייקט וליהקה אותם בהרכבים שונים לשש משפחות פיקטיביות, כל משפחה מורכבת בצורה שונה: משפחה מסורתית של אבא, אמא ושני ילדים, משפחה של שתי סבתות ושני נכדים, משפחה של שתי אימהות, דודה ושלושה ילדים.
לצילומים התבקשו המשתתפים להגיע לבושים בצבע מסויים, לאכול באופן טבעי אבל בדממה ולסיים את הארוחה תוך עשרים דקות.
הארוחות צולמו בשוט אחד, ללא חזרות. העריכה היחידה שהימן עשתה לאחר הצילום הייתה הקרנת הצילומים בהילוך אחורי מואץ.
על שולחן ארוך מוצבים חמישה מוניטורים, כל אחד מהם מקרין ארוחה בצבע אחר: צהובה, כתומה, אדומה, שחורה ולבנה. הארוחות מתחילות ומסתיימות ביחד, הן מוקרנות בלופ, הסאונד שמלווה אותן מורכב מהקולות שעולים משולחן האוכל: קולות מתכתיים, של כלים שזזים מפה לשם, ללא קולות אנושיים כלשהם.
הארוחה השישית מוקרנת על קיר נפרד. הארוחה הזו מתרחשת תוך כדי ריצה של המשפחה בנוף, הם אוכלים מתוך שקיות: במבה, ביסלי, פחיות שתייה.
הימן מתייחסת בעבודה זו אל פנטזיה של אינטימיות שמתרחשת בחיק המשפחה.
הישיבה הזו מסביב לשולחן, שבהרבה משפחות היא הרגע היחיד בו כולם יושבים ביחד, אוכלים ביחד, מדברים, מתקשרים; הופכת לרגעים ריקים מתוכן ומכל אינטימיות משפחתית: המשתתפים הם שחקנים בהצגה מתוכננת ומתוזמנת היטב, הם ממלאים תפקיד של “אוכלים” בלבד, לא מדברים, רק משחקים תפקיד בהמי בלבד: ממלאים את הקיבה שלהם.
התערוכה מוצגת במוזיאון הרצליה
