היה איש שאהב כל כך את החיים, שבלע אותם בטרוף, עד שלא יכול היה להכיל יותר את עצמו. לא רצה או לא יכל להתמודד עם החיים ומת. מוקדם מדי בשבילו, מוקדם מדי בשביל אלה שאהבו אותו.
לאיש הזה הייתה רגישות לאור ולצבע וליופי. הוא אהב לצלם. הוא ידע ואהב להסתכל מסביב ולהקפיא רגעים קסומים. לא היו לו מחשבות ולא זמן ליומרות אמנותיות. לא הכיר זרמים אמנותיים, את תולדות הצילום או תיאוריות פילוסופיות. התהלך בעולם וצילם. הוא צילם במצלמה פשוטה ובכלל לא מתוחכמת.
האיש הזה הותיר אחריו אלפי צילומים, כמה טובים, כמה סתמיים, הרבה משנים צבעם, נהרסים.
כשהייתי בת עשר הוא קנה לי את המצלמה הראשונה שלי.
אני חייבת לו הרבה, ולא היה לי מספיק זמן לידו כדי להודות לו על המתנה הענקית הזו שהוריש לי: האהבה והרגישות ליופי, לצבע, לתנועה. האהבה לצילום.
אני נותנת לו כאן במה קטנה, וגם אומרת תודה, אבא.
