רולאן בארת היה הוגה חברתי וספרותי. בין כתביו הרבים ספר שכתב על צילום, שבתרגומו לעברית נקרא “מחשבות על הצילום”, בו דן בארת על הצילום כאמצעי תקשורת וכיצוג של מציאות זו או אחרת.
המושג הזה LA CHAMBRE CLAIRE ובתרגום חופשי – החדר הבהיר – ברור, מתייחס לאותו מכשיר ש(כנראה) שימש ציירים רבים (לפני המצאת הצילום) לצייר פיסות מציאות בקלות רבה.
כמובן שהשם “מחשבות על הצילום” הולם מאוד את תוכן הספר (ובגלל זה קראתי כך לרשימה הצנועה הזו שלי) אבל מתעלם מהמשמעות הטעונה של השם המקורי, שמתייחס לקשר בין הצילום לציור ולשאלה על יכולת השיקוף המלא של הצילום את המציאות.
ביום שישי האחרון ביקרתי – יחד עם חצי עם ישראל – בתערוכת צילומי עיתונות בדיזנגוף סנטר.
התערוכה קיבלה אמנם חשיפה לא קטנה בעיתונות, בטלויזיה, בשלטים הגדולים בסנטר.
לעיתים נדירות רואים כל כך הרבה אנשים בתערוכת צילומים. אתנחתא תרבותית בבוקר יום שישי של שופינג ובתי קפה. מרשים. באמת.
אני יכולה להצביע על מספר צילומים בולטים, שמשכו את תשומת ליבי, כמו למשל צילום ממבט על של בריכה, כשבתוך הבריכה איש קטוע גפיים שוחה ובסמוך לה, על כסא, זוג הרגליים שלו. צילום גרפי מאוד, שמשום מה הזכיר לי את הציורים של דיויד הוקני. או פורטרט של איש משבט (ששכחתי את שמו, עמכם הסליחה) אחד הפורטרטים היפים שראיתי אי פעם. או צילומיה הטעונים וצבעוניים של הצלמת המצויינת Ami Vitale.
ובצד הישראלי, צילום של זיו קורן, של חיילים בתוך בית (פלשתינאי מן הסתם), שהתאורה היחידה בו היא קרן לייזר אדומה שמפלחת את הפריים כולו.
למחרת, במוזיאון תל אביב, ראיתי את העבודות של זוכי פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי: אחד מהזוכים הוא צלם עיתונות, שמצלם בשטחים בעיקר.
דוד טרטקובר
אחד הצילומים העוצמתיים שראיתי אי פעם הוא צילום של מיכה קירשנר, של אמא פלשתינאית שמחזיקה בידה את ילדה, שעין אחת שלו נפגעה מכדור גומי של חיילי צה”ל. כמו ה- pieta של מיכאלאנגלו, אבל כל כך ארצית ולא דמיונית ובטח לא דתית.
(לא מצאתי את הצילום ברשת, רק פוסטר של דוד טרטקובר שעשה שימוש בחלק מהצילום, החלק הקשה ביותר)
כמו קישרנר – גם מיקי קרצמן מצלם צילום פוליטי, מפוקח, לא מהסס לומר את מה שיש לו לומר מנקודת המבט שלו. וגם הוא מוצג בתערוכות לא מעטות, הוא מוכר ומוערך מאוד.
הצילום העיתונאי חוצה גבולות מוגדרים של צילום “מציאות”. צילום שמתעד התרחשויות של כאן ועכשיו, שמביא לתוך נייר העיתון המתכלה רבדים נוספים, עומקים נוספים, אינטרפרטציה של המציאות, אמירה אמנותית ופוליטית של ההתרחשות, של ה”שטח”.
ההתייחסות של הסצנה האמנותית לצילום עיתונאי השתנתה, לדעתי, בעיקר בגלל הגישה הצילומית של טובי צלמי העיתונות, שניסו ומנסים להציג את נקודת המבט שלהם גם כשמצלמים “ניוז”. שהרי, כאשר מסתובבים בשטח וצריך להביא תוצאות למערכת, מול התרחשויות דרמטיות כאלה או אחרות, אין הרבה זמן להשתהות ולחפש זויות צילום מיוחדות. הצלם יודע מה הוא מחפש, לא רק כדי לספק את העורכים שלו, אלא כדי לתת את הזויות המיוחדת שלו, לומר את האמירה שלו.
השיח האמנותי- פילוסופי דן רבות ביצוגים של המציאות. הגישה הפתוחה לאמנות ולמגוון הביטויים שלה,
מאז הוזכרה לראשונה המילה “פוסטמודרני” משפיעה רבות על החיבוק האוהד של האמנות את הצילום.
