“כל מה שלא אני” זהו שמה של התערוכה של קימיקו יושידה, שמוצגת במוזיאון ישראל בירושלים.
כמו כל העבודה המפוארת הזו – גם השם שלה מתוחכם, מחושב, מתעתע. קימיקו מצלמת את עצמה, מתחפשת. היא כל כך כלה יפנית, וכל כך לא כלה יפנית. והיא כל אחת ואחת מהדמויות שהיא מייצגת. והיא אף אחת מהן. ומתחת למסכות ולאיפור אפשר לראות את העיניים המלוכסנות שלה, הפנים העגולות, צמיחת השיער המיוחדת.
Kimiko Yoshida© The Bride with a nô Mask, Self-portrait, 2005
קימיקו יושידה היא אמנית יפנית שחיה ועובדת בצרפת.
כמו בניסוי מוקפד במעבדה, קימיקו משתמשת באותו פורמט מרובע, אותה זוית צילום חזיתית, אותו מיקום מול המצלמה, אותו חיתוך של הגוף: כל הראש, שהוא ממקום באמצע הפריים, עד קו הכתפיים. לפעמים היא יורדת טיפה ואז מתגלים שדיים קטנים, מרומזים.
ומה קורה שם בתוך המסגרת הקבועה הזו? מה משתנה שם? קימיקו לובשת אלף ואחת צורות שונות: פעם היא כלה יפנית, פעם היא מצרית, פעם היא אתיופית, פעם היא לוחמת, פעם היא כחולה, פעם היא אדומה.
קימיקו עושה עבודה נפלאה-נפלאה במדיום של הצילום.
ניסיתי לחשוב מה כל כך הרשים אותי בעבודה שלה.
אהבתי מאוד את ההתחפשות. אהבתי את העבודה האנתרופולוגית, את הפריסה הרחבה של תרבויות שונות, מנהגים שונים, כולם שווים בפני המצלמה של קימיקו, כולם יפים, לכל אחת ואחת יש מקום בעולם של קימיקו.
אהבתי את האישה שמאחורי ומלפני המסכות והתחפושות והמנהגים השונים, האישה כמהות, כישות אוניברסלית.
מושגים כמו ייצוג, נשיות, עוצמה, סימולקרה, ובעיקר משחק (גם במובן של game וגם במובן של play ) מקבלים מימד מוחשי ומשמעותי כאשר מתבוננים בעבודה של קימיקו.
ומעל הכל, מרחפת תחושת הכבוד הגדול שקימיקו רוכשת לצילום. התערוכה הזו היא סוג של מקדש של עבודת הצילום. הפורמט המקצועי, העבודות הגדולות, ההדפסות הנהדרות, התאורה המדוייקת והמתאימה לכל אחת מהמסכות של קימיקו. השליטה המוחלטת בזוית הצילום, בעומק השדה, בפוקוס הרך או החד. משחק הצבעים, משחק האור והצל. האיפור, האביזרים, הרקע האחיד.
הכל הרגיש לי כמו שירת הלל לצילום. כמו רצתה קימיקו להגיד לנו: תראו איזה דברים נפלאים ניתן לעשות בצילום.
