עיר יפה ומיוחדת, ניו יורק. מצד אחד – הציפיות לביקור הראשון שלי שם היו גדולות מאוד. מצד שני – אני הרי נולדתי, גדלתי, ביליתי את שנות התבגרותי בעיר ענקית אחרת, יפה לא פחות, תוססת לא פחות. ושיסלחו לי כל המאוהבים קשות בניו יורק על האמירה הזו. אבל כדי להתאהב בעיר לא מספיק הגודל, גורדי השחקים, מיליוני אנשים או אפשרויות בילוי אינסופיות. צריך להתחבר לנשמה שלה. להרגיש אותה. ואני מודה, לא התחברתי לניו יורק ברמות האלה.
נהנתי, מאוד נהנתי מהביקור הקצר הזה. מזג האויר היה לטובתנו, העיר פורחת בצבעים עדינים של לבן וורוד, שכמו נותנים “פייט” לאורות הניאון הצבעוניים ולבניינים הענקיים, הגסים. אהבתי מאוד את השקט הנעים והפסטורלי של הסנטרל פארק, את המדרכות הרחבות, את הארכיטקטורה המעניינת: שילוב של ישן וחדש. במיוחד אהבתי את הוילאג’, חנויות העיצוב בתוך הבתים המיוחדים, האנשים היפים שהסתובבו שם, המסעדות הקטנות והמטופחות.
לא הפסקתי להתפעל ממגוון האנשים שמסתובבים בניו יורק: שחורים, צהובים, לבנים, גברים ונשים ענקיים, לאורך ולרוחב, דתיים מכל הדתות, היספניים נמוכי קומה, זוגות מעורבים מכל הצבעים והמינים, וכל מה שביניהם: כושים עם עיניים כחולות-שקופות, וריאציות בצבעי עור שנעים מהלבן-לבן ועד לשחור שחור, עם כל גווני הביניים שאפשר לדמיין.
במיוחד התרשמתי לטובה מהאוכל. יש הכל בעיר הזו, מנקניקיות ושישליקים מסריחים בכל פינה ועד מסעדות גורמה מפוארות ויקרות רצח.
ביניהם – האוכל היומיומי, הזול יותר, הוא ממש טוב. כשתכננו את הטיול הזה חששתי שאני אצטרך לאכול המבורגרים נוטפי שומן או להוציא הון על ארוחות טובות. איזו טעות איומה!. בכל האזורים שביקרנו בעיר היה אוכל טעים אפילו במושגים של בן אדם “בעייתי” כמוני בענייני אוכל. אני בעד אוכל טבעי, לא מטוגן, לא משומר, הרבה ירקות, לחם מלא, הבשר (אם בכלל) צריך להיות משובח ומבושל באופן סביר. ולא הייתה לי בעיה. בכלל. אפילו הקפה בסטרבקס היה בסדר גמור.
הגענו בתקופה לא טובה לסוציומטים שכמותנו. גם פסח יהודי וגם פסחא נוצרי. שמעתי שם יותר ספרדית ואיטלקית מאשר אנגלית. הם בכלל לא שקטים החבר’ה האלה. הם רוקנו את החנויות, הם מילאו את בתי הקפה והמסעדות, את המקומות המתויירים (היה תור של 4-5 שעות כדי להגיע לפסל החירות, ברור שויתרנו). היה שמח וצפוף.
ראינו הצגה בברודווי, הלכנו קילומטרים ברגל (איך אפשר להידחס לרכבת תחתית או לאוטובוס תיירים כשאפשר לנשום את העיר דרך הרגליים, איך)
ביקרנו במומה, שם היה ממש קשה להתקרב ליצירות ה”מפורסמות” אבל יכולתי להתענג רבע שעה שלמה מול עבודה מ-ד-ה-י-מ-ה (כמו כל העבודות שלו) של ביל ויולה. עבודה זו מוצגת במסגרת התערוכה “Without Boundary: Seventeen Ways of Looking” . אני מתנצלת, אני לא יכולה לתאר אותה. צריך לראות אותה, להתרגש ממנה, לתת לה להיכנס לתוך הורידים, להכות חזק בבטן.
ביקרנו גם בוויטני, שם מתקיימת ביאנלה, שמה Day for Night, כמחווה לסרט טריפו משנת 1973. הדגש המרכזי הוא על עבודות וידיאו וקולנוע. הייתה שם הקרנה של סרט כמו הוליוודי על קליגולה. זה נראה בדיוק כמו טריילר לסרט הוליוודי עתיר תקציבים, רק שנודפת ממנו צחנה בלתי נסבלת של דקדדנטיות, של אובדן גבולות, מוסריות, כיוונים. וכמובן שהאצבע הביקורתית לא מופנית דווקא אל רומא הדקדנטית של קליגולה, היא אר אלגוריה לתעשיית הפורנוגרפיה הממסודת של הוליווד, זו שמביאה את “מיטב השחקנים והסרטים” לכל העולם, זו שמגלגלת מיליארדי דולרים, כאשר הקשר בינה לבין האמנות מקרי בהחלט.
האמת, מה שמבחינתי הצדיק את כל הנסיעה, היה ביקור בגלריה בסוהו, בה מציגה נאן גולדין.
ועל כך – ברשימה נפרדת
