גיוס

היום דור התגייס.
הוא לא תינוק, הוא אפילו לא ילד.
אני אמא צעירה, מעודכנת, מפוקחת.
אני יודעת שהוא חלק ממני, אבל נפרד, מהרגע שהוא נולד.
לא שייך לי.
רק לעצמו.
אבל,
היציאה הזו מהבית, לא לטיול שנתי, לא לסופשבוע אצל החברה, לא לסתם עוד בילוי שמסתיים בארבע בבוקר.

הדאגה הפולנית הזו (בכל זאת, נו) אם ימצא שם שפה משותפת עם חבר’ה אחרים, אם יאהב את האוכל ואם יוכל לישון כמו שצריך. ואם יטרטרו וישפילו ולא יכבדו.
התחושה הזו, ששם אין לי מה להגיד, מה לדבר עם המורה או המנהל אם משהו לא בסדר.
והכי הכי מפחיד – שישתנה, שיהפוך להיות מין איש קשוח כזה. שיאבד את רגישות היתר המופלאה שלו.

כל שלב בגדילה הוא משמעותי: אצלנו היה בית תינוקות כתחנה טראומטית ראשונה, וכיתה אלף, והחטיבה. את התיכון כבר החלקנו. לאורך כל התחנות האלה זרועות הדמעות שלי. דמעות התרגשות ועצב ושמחה.
גם בשלכת הגיוס לא התאפקתי. הוא לא הסכים שאני אצלם. ישב באוטובוס ואמר לי לכי. די. גם הוא התרגש, גם לו היה קשה להיפרד.

אני יודעת שהשבועות האלה, הראשונים, יהיו הכי קשים. להתרגל לחדר ריק, צלחת אחת פחות בארוחת הערב. אחר כך הוא יחזור לחופשים ואולי אפילו יותר מזה.

לא יודעת איך זה אצל אחרים. אני לא האמנתי שאני אצטרך לעבור את זה (עד שהוא יגיע לגיל 18 יהיה שלום וכל השטויות האלה שאנחנו אומרים כשיולדים תינוק מתוק וחדש).
ואני כבר כל כך מתגעגעת.