תערוכות בוגרים של בתי ספר לאמנות תמיד מעניינות. זהו רגע מיוחד במינו. אפשר ומותר להתפרע, לחדש, להפתיע. הזדמנות בלתי חוזרת שיגלו אותך, שמישהו ישמע עליך.
התערוכה הזו מוצגת במוזיאון רמת גן המרווח, מקום שנותן הרבה כבוד לעבודות המוצגות בו.
העבודה הראשונה שתפסה את עיניי, בגלל המקוריות שבה, האינטראקטיביות והכייפיות שלה, היא עבודתו של אריאל אלמוס, “מגרש המשחקים הוירטואליים”. לוח ענק מלא קוביות מרצדות על הרצפה, על הקיר ליד תלוי פוסטר המסביר את הוראות המשחק.
המשחק הוא משחק פשוט, מהראשונים שנראו על צגי מחשב: בכל צד מלבן מהבהב, קוביה שמטיילת לאורך, לרוחב ובאלכסון על הצג. צריך להזיז את המלבן כך ש”יחזיק” את הקובייה שזזה, שהיא לא תברח מהקצוות של המסך. רק שבמשחק המסורתי מזיזים את המלבן בעזרת העכבר, הג’ויסטיק או המקדלת.
במגרשו של אריאל הגוף של המבקרים בתערוכה הוא זה שמפעיל את המלבן. עומדים בצידי הלוח וזזים ימינה- שמאלה. ה”צופה” כמשתתף פעיל ביצירה. הצופה שהוא כבר לא צופה, הוא זה שנותן חיים לעבודה, בלעדיו יש לוח ומלבנים וקוביות מרצדות. צריך לפחות שני אנשים להפעיל את המשחק. אבל אפשר יותר משניים, ככל שיש יותר אנשים שמשתתפים במשחק – כך הוא מורכב, מעניין ודינמי יותר.
על פניו – עבודה טכנית מאוד. אבל, היא שואלת שאלות לגבי מעורבות ופרשנות הצופה בתערוכה. על השקט שאמורים לשמור במקום מכובד כמו מוזיאון. לא עוד צופה שעובר מעבודה לעבודה, מהנהן בראשו בניסיון להבין מה הוא רואה.
באים, משחקים, נהנים, צוחקים, צועקים הוראות לאלה שעומדים מולנו. וגם מזמינים אחרים להשתתף בחגיגה.
* * *
עוד עבודה מעניינת מאוד, שונה מהקודמת בתכלית, היא עבודתה של יפה רנרט, “+70”.
שני קירות עמוסים בצילומים. קיר אחד ובו צילומים של ילדות. קיר שני ובו צילומים של נשים מבוגרות.
גם הנשים המבוגרות וגם הילדות עושות פוזות למצלמה, מביטות ישר לתוך העדשה הפולשת, החוקרת, המביאה אותן באופן ישיר ובוטה.
צילומים עדינים מבחינת הקומפוזיציה, התאורה, הצבעוניות שלהם.
התנוחות של הנשים המבוגרות ושל הילדות הן תנוחות שלקוחות מציורים קלאסיים. לאורך השנים ובתקופות שונות ציירו כך נשים: חצי שכובות על ספות או על מיטות. נשענות כמעט תמיד על יד אחת, מביטות ישר לתוך עיניי הצופה, במבט מתגרה, חושפות חלקים שונים של הגוף, לובשות בגדים מאוד נשיים.
האמת, במבט ראשון קצת נבהלתי מהילדות. קשה לי נורא לראות ילדות צעירות בתנוחות שמשדרות מיניות. מישהו עוד יכול להתבלבל ולחשוב שזה לגיטימי.
אבל, בקונטקסט של העבודה, ואחרי מבט שני על העבודה כולה, הבנתי את האמירה, שהיא באה ממקום ביקורתי על תפיסת האישה, הנשיות, המיניות של האישה. והתמונות מתונות. לא פורנוגרפיות. וגם, בהתחשב בכך שאישה צילמה אותן וחיברה אותן יחדיו עם צילומי נשים מבוגרות מאוד, המסר עובר. חד מאוד. ביקורת נוקבת. וחשוב לומר, אסטטית, מוקפדת.
* * *
עבודה נוספת, סידרה של ארבע צילומים נוף, ללא כותרת, של איל צאום. צילומים עוצרי נשימה באסטטיות שלהם, בקומפוזיציה הנקייה והמוקפדת מאוד. ארבעה צילומים עליהם אין צורך להוסיף הרבה מילים. צילומים שבאים מתוך אסטטיקה ומסורת של צילומי נוף, צילום נקי שמביא פיסה של נוף ישראלי, מצולמים בצבעים עדינים, מונוכרומטיים כמעט.
הנאה צרופה. לעמוד מולם ולהנות.
* * *
לקינוח, עבודה של אלה מלמד, בשם The lost paradise. שלוש עבודות תלויות אחת ליד השניה: שני ציורים של גוגן הנפלא, באמצע מוקרנת אנימציה שמראה חלקים של התמונות בתנועה, וסאונד של משהו כמו נאכל לאט-לאט.
כשמתקרבים לתמונות, רואים שהן לא צילומים או ציורים: התמונות – העתק של המקור שצוייר על ידי גוגן, מורכבות מאלפי (או מיליוני, לא ספרתי) פיסות קטנות של גזירות נייר, לקוחות מעיתונים ומגזינים.
אלה מקיימת דו שיח עם תולדות האמנות, עם זרם אמנותי ואמן שכולם מכירים, גם אלה שלא למדו תולדות האמנות. אמן שהפך לקלסיקה של הציור בצבעים ובצורות המיוחדים שלו.
היא מפרקת ובונה מחדש את הציורים, על ידי גזירות הנייר וההנפשה של המרכיבים השונים של התמונות. מעניקה להם משמעות חדשה ומעניינת.
לסיכום – תערוכה מעניינת, מהנה. חלקים ממנה כמובן בוסריים מעצם היותה תערוכת בוגרים.
אבל, נושבת שם רוח צעירה, חדישה, סקרנית.
בהחלט שווה ביקור (זה אפילו בחינם, ייאמר לזכות קמרה והמוזיאון).
באתר של קמרה אובסקורה גם אפשר לראות סרטוני אנימציה קצרים, ועוד עבודות.
){kind=link}
