לפני שנה וחצי מחבל מתאבד שאני לא יודעת את שמו פוצץ עצמו בתוך מסעדת מצה בחיפה.
במסעדה הזו ישב קרלוס ירושלמי ואכל שם צהריים עם חבר שלו, קרלוס וגמן.
קרלוס וגמן מת במקום.
קרלוס ירושלמי מת אחרי יומיים.
הוא היה בן 51.
בן זוגה של פאולה, אבא של מאיה ובועז.
נולד בארגנטינה, היה שחקן בתאטרון וצילם סרטים.
עלה לארץ בשנות העשרים המאוחרות שלו, כשהוא כבר אבא לילדה קטנה.
כי הוא רצה לחיות כאן.
קרלוס האמין בשלום. בדו קיום. הוא שנא את הכיבוש.
האמין באדם.
לפני חודש, כשבועז עמד מתחת לחופה עם כל המשפחה האוהבת, אבל בלי אביו, חשבתי כמה קרלוס היה גאה בבן המקסים שלו.
אם רק היה בחיים.
בין המוזמנים ישב איש שליבו של קרלוס פועם בגופו.
פאולה עדיין מאמינה בשלום. היא לא שונאת. היא אומרת שזאת הייתה טעות סטטיסטית.
תומר ליכטש כתב לפני על איברהים מחמוד, שלא היה לו סיכוי לשרוד את הפיגוע בבית קפה הירושלמי.
כשקראתי את הרשימה שלו לא יכולתי להתאפק.
ורציתי להביא לכאן את הסיפור הזה על הרוג אחר, שלא היה לו סיכוי לשרוד. מזוית אחרת, מאותו גיהנום.
המלחמה הזו מטורפת, אנחנו מטורפים שחיים במציאות כזו.
הכיבוש משחית את כולנו. כלום לא מוצדק, לא הגיוני.
צריך לצאת משם ועכשיו.
אבל אני לא יכולה בשום אופן להצדיק או להבין את מעשי ההתאבדות, את ההרס.
באותה מידה שאני לא יכולה בשום אופן להבין או להצדיק את ההתקפות על האוכלוסיה הפלסטינאית.
