ביום חמישי בצהריים ארזנו קצת בגדים ומעט דברים שאי אפשר בלעדיהם (מסתבר שזה לא מעט) וירדנו לנגב.
לפני שנה פספסתי את “פאזה מורגנה במדבר”, מופע של להקת בת שבע בפארק תמנע. ומאז אני מחכה שזה יחזור.
המדבר הזה הוא מדהים. פשוט מדהים.
השקט, הנוף אדיר המימדים, הנקי כמעט מעקבות אדם.
המדבר עוטף אותך, נכנס פנימה לתוך הגוף, עושה שקט בראש.
השקט הזה שאין לנו בבטון של העיר.
יש זמן, אין לאן לרוץ.
האמת שגם אי אפשר כל כך. הרוח והחום לא בדיוק מאפשרים ריצות מטורפות …
המופע של בת שבע מתקיים בפארק תמנע, למרגלות עמודי שלמה.
לכבוד הארוע מקימים שם במה ואמפי, עם תאורה מתאימה וכסאות מסודרים.
האווירה קסומה, תאורה רכה, כמעט חושך, אוכל טוב, שתיה, מוזיקה נעימה.
ישבנו שם כמעט שעתיים, רקדנית אחת מתנועעת על צלע ההר, לצלילי המוזיקה המתנגנת כל הזמן ברקע.
ואז קראו ברמקולים להתקרב לאזור של הבמה.
אני חייבת לעשות כאן קצת יחסי ציבור לארגון, כמובן שאין לי שום עניין אישי.
הכל שם עבד בכזו מקצועיות ונינוחות, שראוי לפרגן להם. בלי לחצים, בלי לעמוד שעות בתורים מעצבנים (והיו שלוש בדיקות בטחוניות במשך הלילה הארוך הזה). שום דבר שיכול היה לקלקל את הכיף. והרי יש כל כך הרבה אירועים שהארגון החפיף יכול להרוס את התענוג…
להקת בת שבע העלתה שני מופעים, ביום חמישי את “אנאפזה” המוכר וביום שישי “סופר דקה -דאנס”.
המופע הזה מורכב ממספר מופעים שונים שלהקת בת שבע העלתה במשך השנים, בניצוחו של אוהד נהרין, המנהל האמנותי המוערך כל כך של הלהקה.
קטעים נבחרים שעברו שיפורים ושיפצוצים והתחברו למופע קוהרנטי אחד.
אני מודה ומתוודה, אני מאוד מאוד אוהבת מחול עכשווי. אני מרגישה שהחושים שלי עובדים שם: תנועת הגוף, הצבעים, התאורה, המוזיקה, הטקסטים.
יש במופע הזה קטע קצר מאוד שכבר ראיתי במופע אחר של בת שבע: סרט וידיאו מוקרן על בד בהיר, שרקדנית מחזיקה. הסרט מוקרן על הבד ולחילופין על הגוף העירום שלה, שמתנועע. אין לי מספיק מילים לתאר את העונג, את הריגוש, את המיזוג הטוטאלי בין מה שהעיניים רואות והאזניים שומעות.
בקטע אחר, אוהד נהרין עומד על משטח מוגבה באיזור האחורי של הבמה ומקריא טקסט.
הוא אומר שם משפט, שהעלה לי דמעות לעיניים:
“טיפש הולך לישון בלילה וקם טיפש בבוקר. רצחן הולך לישון בלילה וקם רצחן בבוקר. רקדן צריך לרקוד בלילה כדי לקום רקדן בבוקר”.
הסבירות שאני לא מדייקת בטקסט היא גבוהה מאוד.
אבל הנוסח המדוייק לא ממש חשוב.
לי, לפחות.
כי הרי כל יוצר יכול להחליף את ה”רקדן” בהווית היצירה שלו: צייר, צלם, סופר, פסל, נגן.
כמה יפה, ככה פשוט.
המארגנים מצהירים על כוונתם להפוך את הארוע הזה למסורת. כל שנה, אותו מקום.
בדרך חזרה לחדר בקיבוץ בו ישנו, אמרנו שבשביל ערב כזה, שווה לנסוע 4 שעות.
צילומים של המדבר, בקרוב.
