סיפורי התנ”ך

לפני שפגשתי את עדי נס חשבתי שאני מבינה את מה שראיתי בתערוכה. במשך השיחה הסתבר לי, שאני אמנם מבינה, אבל לא את כל הפרטים, לא את כל התהליך, לא את הדרך הארוכה שעשה עדי עד שהגיע לאותו רגע בו לחץ על ההדק.

השאלה – האם יש צורך בהסבר של עבודות אמנות – צפה ועולה כל פעם מחדש. האם האמן אמור לספק לצופים מידע “פנימי” אודות העבודה שלו? האם מסירת מידע זה היא סוג של הודאה של האמן בכך שהעבודה שלו לא מובנת, לא תקשורתית? האם להיות לא מובן/לא תקשורתי זה סוג של תכונה מועדפת שאמנים אמורים להתגאות בה?

אני חושבת, שהידיעה על העבודה היא חשובה. כדי שצופים יבינו את העבודה, כדי שיעריכו אותה, כדי שיבינו את מורכבות הדרך, החשיבה, התהליך העמוק והמסועף שאמן עובר בדרכו למוצר המוגמר שהצופה רואה.

ואין הכוונה “להאכיל בכפית”.

שהרי, צופים בעבודות אמנות רוצים גם לחוש, להרגיש, להתחבר למקומות הפרטיים שלהם, לנסות לפצח את החידה שעומדת מולם, להנות הנאה אינטלקטואלית ורגשית מהחוויה של הצפייה.

לכל צילום בתערוכה “סיפורי התנ”ך” מספר עדי נס את סיפור הבריאה שלו. כל צילום עמוס בחוויות פרטיות, התייחסות למציאות פוליטית, חברתית, מוסרית וחברתית עכשווית, מקומית. לכל סיפור תהליך תכנון שמתחיל במחשבה, בסקיצות רעיוניות, פיסות טקסטים ואסוסיאציות, תהליך טקסטואלי שמתנקז לדימוי ויזואלי בראשו של עדי.

כל הצילומים מבויימים, עד לאחרון הפרטים שלו. בכל צילום שכבות-שכבות של משמעויות, דימויים.

עדי נס מתייחס בצילומים שלו קודם כל לעבר ההסטורי של העם היהודי, לשורשים שנעוצים בתנ”ך. קריאתו של עדי נס את התנ”ך היא קריאה חילונית, מודעת למשקל המסורת, הדת, היחס לאלוהים. הסיפורים עוברים סוג של טרנספורמציה והתאמה כאשר עדי מביא אותם ל”כאן ועכשיו” של המציאות הישראלית.

הדמויות התנ”כיות של עדי הן דמויות ברגעי השפל שלהן, הרגעים הקשים, העצובים של החיים שלהן. כמו רגע השפל בה שרויה המדינה בעיניו של עדי.

הצילומים מעניינים, אסטטיים, עמוסי תוכן ומשמעויות. הרבה מעבר למה שנראה על פני השטח. ההדפסות גדולות, מושלמות מבחינה טכנית, גם מבחינת הקומפוזיציה, התאורה, בחירת הדוגמנים, הלוקיישן.

הכל התחיל בתקופה של תחושות לא טובות. תחושה של חוסר כיוון, חוסר משמעות, אישית ופוליטית. למעשה, זה התחיל בפרוייקט קודם שלו, כי כפי שעדי מסביר: “כל סידרה מבשרת את הסידרה הבאה”. עדי חיפש תשובות לשאלות שלו, לתחושות שלו. הוא פנה לעבר, ליסודות של העם היהודי. הוא פנה לתנ”ך ולסיפורים שבו.

עדי עובד הרבה מאוד זמן על סידרה אחת, על כל צילום שמרכיב את הסידרה. הוא חוקר את המשמעויות של המילים שעולות לו בראש, קורא, מחפש, פונה אל טקסטים מילוליים וויזואלים. משוטט ברחובות בחיפוש אחר המיקום המדוייק לצילום, מחפש ומראיין מועמדים לצילום. בונה את התסריט, את הסיפור בראש, בסקיצות על נייר, מתייעץ ושואל חברים, בעלי מקצוע, אנשים שעובדים איתו. וכשהכל מתאחד לכדי אימג’ – הוא יוצא לבצע את ההפקה. הפרטים כולם נמצאים בראשו של עדי. כמובן שיש החלטות שהוא עושה על הסט, שינויים של הרגע האחרון, התאמה לתנאי השטח ולשחקנים.

עדי יוצר קשר בין הסיפור המקראי, לבין הסביבה העכשווית. הוא מתייחס לתולדות האמנות, לתולדות הצילום. זאת, ועוד, ריבוי הפרטים, יוצרים אצל הצופה הצורך והרצון לנסות ולקלף עוד ועוד רבדים בצילום, עוד ועוד פרטים, לגלות ולהבין, לשקוע בתוך הדימויים האסטטיים והנקיים להפליא, להתבונן ובכל פעם מחדש לגלות עוד פרט – קטן כגדול – מרגש ומפתיע.

הדימוי הראשון שמשך את תשומת ליבי היה הצילום של אברהם ויצחק.

הומלס דוחף עגלת סופר עמוסה בג’אנק, כשעל הערימה שוכב לו ילד מלוכלך וישן. צילום רחוב, שבמבט ראשון נראה כמו סנאפשוט, צילום אקראי באיזור שנראה כמו שכונה דרומית מוזנחת בתל אביב.

זוהי שעת שקיעה, ואני שואלת את עצמי, איפה ישנים שני האנשים האלה, לאן האבא לוקח את בנו לקראת ערב.

המבט של האיש המבוגר כל כך עצוב, כל כך אבוד, שובר את הלב. עזובה, לכלוך, שקיות ניילון, קרש עץ שקצהו שרוף. זה המזרון עליו ישן הילד.

ההצצה בפתק שתלוי ליד התמונה מגלה לנו את שמה, את הצמד אב-בן הטעון בכל כך הרבה משמעויות: אברהם ויצחק. ואז כבר ברור לגמרי שזה מבויים, שאולי ההומלס הזה הוא לא בדיוק הומלס ובעצם כל מה שעומד בפני העיניים של הצופה זה סוג של הצגה שבאה לומר משהו על הסיפור המקראי, על מקומו ויחסו של האב (או המדינה?) ביחס לבנו, ולהיפך. הבחירה בסביבה המסויימת הזו, הנוכחות של עגלת הסופרמרקט ה”ארצית” כל כך, שמלאה בזוהמה, יחד עם הקרש שרומז על הסיפור המקראי – סוג של אנלוגיה ל”כל הטוב” שאפשר לרכוש בסופרים העמוסים לעייפה – מספרים לנו סיפור של תרבות צריכה, תרבות שעוסקת בצריכה מוגזמת, מיותרת, ריקה מתוכן.

עדי מתייחס כאן גם לפסלו ההיפר ריאליסטי של Duane Hanson משנת 1970: Supermarket Shopper וגם לציורו של קראווג’יו משנת 1602: אברהם ויצחק.

הניגוד בין האישה המטופחת שדוחפת עגלה מלאה כל טוב לבין אברהם המיוסר בדמותו של הומלס עוצמתי כל כך, בייחוד כאשר משווים בין הפנים של אברהם בצילומו של עדי לפניו של אברהם שצייר קראווג’יו. זה כמובן לא מקרי, אלא בחירה מודעת מאוד של עדי נס.

לכל תמונה הסבר מורכב משלה, חלקו הגדול מופיע בקטלוג היפה שהופק לקראת התערוכה.

אני ממליצה בחום לבקר בתערוכה, וגם לקחת כמה דקות (ארוכות) לדפדוף בקטלוג.

התערוכה מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין