זיכרון זה דבר מורכב. הוא בעיקר מופשט, חמקמק, אסוציאטיבי ומאוד מאוד אישי.
יובל יאירי מביא לצילומים שלו זיכרונות. חלקם זיכרונות פרטיים, חלקם זיכרונות כלליים-קולקטיביים.
הוא בונה ארמונות חול מלאים בזכרונות. אלה ארמונות שיכולים להיעלם בחלקיק שניה, הרוח הקלה ביותר יכולה למחוק את כולו או את חלקו.
בשונה מארמון אבן או חומר מוצק אחר – הארמונות של יאירי לא בנויים על פי כללים ארכיטקטונים – מהיסוד עד הגג.
אלה ארמונות שבנויים טלאים-טלאים, פיסות זיכרון שיאירי אסף, ליקט, חיבר-לא חיבר.
Agnon’s Library מתוך “ארמונות זיכרון” © יובל יאירי
ביקרתי בתערוכה של יובל יאירי בגלריה אלון שגב וגם באתרו האישי.
יש המון עוצמה בצילומים גדולים שמודפסים בקפידה ותלויים על הקיר.
העוצמה של הצילומים של יאירי עוברת גם כשמביטים בהם על המסך. לכן, מומלץ לעשות “השלמות” לתערוכה הפיזית בתערוכה הוירטואלית. לא במקום, בנוסף.
העיסוק של יאירי בנושא שנוגע בכל בן אנוש הוא מעניין, מורכב.
האוירה שיאירי מצליח ליצור היא אוירה של זיכרון, של ערגה וגעגוע לישן, לתקופה אחרת, לאסתטיקה שהייתה פעם, לסוג של חפצים ש”פעם” השתמשו בהם וכיום כבר אינם קיימים אלא בחנויות ענתיקות.
ספרים ישנים, בניינים מתפוררים, נופים רחוקים, ישנים, ממוסגרים בתוך מזוודות ישנות.
אחד הדימויים החזקים – הצילום היחיד בשחור לבן – של איש שיושב בחדר מלא בכלי נגינה ומקשיב בעיניים עצומות למוזיקה שמנגן נגן דימיוני, רוח רפאים שמנגנת אך ורק לכבודו.
Tom מתוך “ארמונות זיכרון” © יובל יאירי
אוירת הזיכרון הרומנטית הזו, על צבעיה החמים, על הקומפוזיציות המוקפדות, מצליחה לעורר את תחושת הגעגוע לזמנים “שעברו, שהיו טובים יותר”.
יאירי מדבר בשפה של רגשות, באמצעות דימויים שכולנו מכירים, וזה הכוח העיקרי של העבודה שלו. היכולת לגעת בכל אחד ואחד, בנקודה המיוחדת והמסויימת הזו שבה אפשר להתחבר, דרך הדימויים שיאירי מציע, לזיכרון הפרטי-אישי של הצופה.
*
עדיין בנושא זיכרון, יוצר אחר, אני מאוד מאוד ממליצה לראות את התערוכה של שרון רז – השכן מהבלוק – שמוצגת במרכז הבאוהאוס בתל אביב.
