21.12.2003
רצינו לבלוע הכל. ביום אחד. לראות, לנשום, להזכר, לטעום. לבדוק אם מה שזוכרים נכון, אם משהו השתנה.
הכל מוכר כל כך. כמו בחלום רחוק. העצים הירוקים לצידי הכבישים הרחבים. חנויות הפרחים והעיתונים כמעט בכל פינה. ריח היסמינים עוטף אותי, כובש אותי, מוצא דרכו ישר לתוך התודעה העמוקה ביותר.
איזו עיר יפה זו, ענקית, מלאה כל כך. שואבת, מחבקת, מנשקת אותך. כמעט שום דבר לא השתנה כאן. זוכרת שמות של רחובות, מה בא לפני, מה אחרי. עיר מסודרת, כל כך קל להתמצא בה.
הייתי תיירת בעיר בה נולדתי.
תיירת מיוחדת, כזו שכבר הייתה כאן, חייתה כאן, אהבה כאן. מכירה את השווקים ששווה לבקר בהם, היכן אוכלים את הפסטה הכי טובה, את הבשר המשובח. איפה קונים ספרים משומשים נהדרים בגרושים.
איזו שכונה הכי צבעונית, הכי אוטנטית, הכי יוקרתית. איפה אסור לקנות בגדים במבטא זר כי לתיירים זה עולה יותר.
בואנוס איירס היא עיר נמל. בגלל זה מכנים את אלה שנולדו בה “פורטניוס”.
בשנים האחרונות שופץ אזור ליד הנמל, פוארטו מדרו (Puerto Madero) שמו. שורה ארוכה של בניינים עם לבנים אדומות חשופות, טיילת לאורך הנהר הרחב בעולם. מסעדות, חנויות, בתי קפה, האוניברסיטה הקטולית (UCA) רכשה באזור הזה כמה בניינים. נראה כיף ללמוד בביינים כל כך יפים.
יש הרבה שכונות עשירות בבואנוס איירס. ב”בריו נורטה” (שכונה-צפון), ברחוב Arroyo הקצרצר והיוקרתי שכנה שגרירות ישראל. זו שמכונית תופת התפוצצה בשעריה לפני מספר שנים. במקום בו עמד מבנה יפהפה יש מתחם קטן, השאירו שם את סימני הבניין, בנו אנדרטה קטנה ומכובדת לנרצחים. כתובת על הקיר עם שמותיהם.
המראה מצמרר: עקבות הבניין שהיה, כאן רואים דלת, שם חלון, חלוקה לחדרים.
ומסביב – משרתות לבושות מדים עורכות קניות עבור הגבירות שיושבות בבתי הקפה או מסתובבות בחנויות היוקרה וקונות שם במחירים ובאיכויות שלא היו מביישים אף גברת פריזאית או לונדונית עשירה.
ארכיטקטורה של בירות אירופה עם נופך “פורטניו” מקסים. לפני כחמישים שנה פנה המשורר Baldomero Fernandez Moreno לאומה וכתב שיר מקסים: setenta balcones y ninguna flor (שבעים מרפסות ואף לא פרח אחד) ומאז התגייסו הפורטניוס הגאים בעירם למשימה, קישטו את המרפסות בפרחים צבעוניים וצמחים ירוקים.
שבעים מרפסות יש בבית הזהשבעים מרפסות ואף לא פרח אחדאלוהים, מה קורה לתושבים האלה?הם שונאים את הניחוח, שונאים את הצבע?האבן העירומה מכבידה בעצבותהכל כך עצובות המרפסות השחורות !אין בבית הזה ילדה-כלה?אין משורר חולמני?אף אחד לא רוצה לראות מאחורי השמשותהעתק קטן של גינה?באבן הלבנה ורדים מטפסים,בברזלים השחורים יסמין נפתח?אם לא יאהבו את הצמחים לא יאהבו את הציפור,לא ידעו מוזיקה, חריזה, אהבהלעולם לא תשמע נשיקה, לא תושבעים מרפסות ואף לא פרח אחד.
