“חיים חשופים” היא התערוכה השלישית בסידרת תערוכות בנושא זכויות האדם שמוצגת במוזיאון על התפר.
מבחוץ, המבנה הישן מרשים ביופיו ובהתפוררותו, מבפנים – עכשווי, עם קווים נקיים, ישרים, לא מתחכמים.
רפי אתגר, אוצר התערוכה, כותב בקטלוג: “התערוכה תבקש לברר כיצד הגבולות המגדירים זהות, חופש וביטחון משתנים בתקופות של אי-ודאות ומשפיעים על זכויותיו ופרטיותיו של האדם.
התערוכה תנסה לבדוק את הפיכתם של מצבי חירום ממצבים חריגים למצבים נורמטיביים ובכך משמשים עילה לפגיעה בפרטיותינו ההולכת ומצטמצמת”.
ואלה לא סתם מילים, אלא מילים שמהדהדות תוך כדי ביקור בתערוכה, וגם לאחריו.
42 אמנים מציגים בתערוכה. מהארץ ומהעולם. כל אחד בדרכו המיוחדת מעלה שאלות הנוגעות לזכויות האדם, לפריצת הגבולות של חופש, לשיח ש(לא תמיד) מתקיים בין ה”צו הלאומי”, “הגנה על המולדת” ועוד מיני סיסמאות שבגינן ממשלות שוללות לבני אדם את זהותם הבסיסית ככאלה.
רוב העבודות נגעו בי בצורה כזו או אחרת, שלוש מהן לא יוצאות לי מהראש מאז שביקרתי בתערוכה.
הראשונה, שכבר ראיתי (ואף כתבתי עליה) – עבודת וידיאו של ביל ויולה בשם “התבוננות”. זו הפעם השניה שאני רואה את העבודה, זיהיתי אותה מייד, כמובן. העבודה ריגשה אותי באותה מידה שריגשה אותי לפני כמעט 4 שנים. מדהים.
Bill Viola©, U.S.A.
Observance, 2002Video on plasma display Mounted on wall Photo: Kra Prov.
עבודה אחרת שריתקה אותי – עבודתה של שרון פוליאקין: “פניו של האחר”, עבודה שמתכתבת עם טקסט של הפילוסוף עמנואל לוינס:
“ההיתקלות בפניו של האחר נושאת משמעות מוסרנית .
פני האחר אינם רק ממחישים את עצם קיומו של הזולת בעולם אלא מביעים את שבריריותו, את פגיעותו .
לפיכך הם מאיצים בנו לכבד שבריריות זו של האחר ולא לנקוט אלימות כלפיו .
מכיוון שלא הצבתי את האחר בתמונת עולמי, שומה עלי להשאירו באחרותו האוטונומית, אולם עצם קיומו של האחר ממחיש לי שאין אני לבדי ואינני יכול להתעלם מיחסי אל האחר .
מן הפגישה עם הפנים של האחר באה הפתיחות לאחרותו. אחרות זו איננה ריחוק כי אם קרבה הנתפסת לפתיחות לזולת .
ההתקרבות פנים אל פנים מעוררת וקובעת בתוכי את האחריות לאחר “
המבט הישיר, התחושה המוכרת אך מעורפלת שבפניהם של הפנים הגדולים, לא נותנים מנוח, לא מאפשרים לצופה להתעלם, להפנות את המבט.
© שרון פוליאקין: “פניו של האחר”, ישראל 2004 (34 עבודות שמן על קנווס 30X40 ס”מ)
עבודתו של איגור מקרביץ’, מבנים סטרטוגראפיים – שינויים, היא עבודה מרשימה ביופיה, בעומקה, בישירות שלה, כמו בוקס חזק בבטן.
היא אסטטית להפליא, דורשת תשומת לב, מזמינה את הצופה להתקרב ולהביט מקרוב, ממש בקרוב.
התהוות הזהות האנושית, מהלא כלום, אל הפנים האנושיות, המוכרות, האנונימיות. כמו רגעי החסד של הקיום הפשוט היו קטנים כל כך, חולפים מהר כל כך, הפנים מושתקות, עטופות, מוסתרות, מתפוררות ונעלמות כאילו לא היו.
Igor Makarevich© , Georgia Stratographic Structures – Changes, 1976 Photomontage on paper 100x100cm
פתוח בימים א’-ה’ 9:00 – 17:00 , בימי ו’ 09:00-14:00
