הצד האפל

יובל מזור הוא בחור יסודי, אינטליגנטי מאוד, עובד היי טק שנהנה מעבודתו.

יש לו שתי אהבות (חוץ ממשפחתו…) להן הוא מקדיש את מעט השעות הפנויות שלו: אייקידו וצילום.

החיבור בין שתי אהבות אלה אולי לא ברור מאליו, אבל הוא קיים. משהו בהתנהלות של יובל, ברצינות, בנחישות, בצורך להעמיק, לנסות, לדייק, בשאיפה לשלמות.

יובל הגיע אליי לשיעורים פרטיים מתוך רצון ללמוד עוד, להשתפר, לגלות את עולם הצילום לרוחב ולעומק.

לאורך הזמן הוא חקר את הצורה והצבע, התנועה והסטטיות, הנקי והרועש. בחצי השנה האחרונה הוא חוקר את השימוש בפלאש.

כשהרגיש מספיק בטוח בשליטה שלו בסוג התאורה המיוחד הזה – החליט לצאת ולהגשים סוג של פנטזיה. הוא עשה הפקה שלא הייתה מביישת צלמים וותיקים ומנוסים ממנו: חיפש לוקיישן, מצא את האדם המתאים לצילום הזה, שכנע אותו להשתתף בפרוייקט, חשב ותכנן קונספט, רעיון מרכזי שהוביל אותו למחשבה על סט הצילום המסויים הזה.

אמיר בן יוסף, הדוגמן של יובל, הוא שחקן מקצועי, וכמו יובל – מתאמן באייקידו. הוא הצטרף ברצון לפרוייקט של יובל, נכנס לדמות שנמצאת בסיטואציה מסוייטת, כולל איפור, אביזרים וכמובן שפת גוף והבעות פנים ייחודיים לו.

אני גאה מאוד ביובל, בדרך הארוכה שעשה עד כה, אני רואה בפרוייקט הזה סוג של עליית מדרגה בהתפתחות שלו בראיה הצילומית, ביכולת הטכנית, במחשבה על נושא והפיכת המחשבה לפרוייקט ממשי, חי ונושם.

אולי הצפיה בתמונות לא נעימה, לא קלה. אני חושבת, שיובל הצליח להמחיש ויזואלית סיוט ברמה מאוד גבוהה, באמצעים פשוטים למדי, שהרי לא עומדת מאחוריו סוללת מפיקים (למעשה, אפילו לא מפיק אחד מלבדו). המקומות האלה, המסוייטים, הם מקומות שלא קל לנו להתמודד איתם. הם מקומות שכולנו מכירים, מהחלומות, מהמחשבות, מהשיחות, ובטח לא כיף לנו להביט להם, לפחדים שלנו, בעיניים.

יובל החליט להסתכל לפחד הזה ישר בתוך העיניים. והוא הצליח לעשות את זה בצורה מרשימה.