לפני כמה ימים שלחה לי רוני חברתי היקרה לינק לכתבה באנרג‘י. פתחתי, העיניים שלי חלפו–עברו מעל פני הכתבה, ראיתי תמונה, הבנתי מה אני רואה, הרגשתי איך הקיבה שלי מתהפכת וסגרתי.
בחיי ששכחתי. הדחקתי, זאת אומרת.
ואז דיברנו בטלפון ורוני שאלה אם ראיתי ומה אני חושבת. נזכרתי בדבר האיום הזה ואמרתי שאני רוצה לשכוח, שזה נורא.
רוני רצתה לשמוע שהיא לא בורה ולא מבינה כלום באמנות כ היא חשבה שזו לא אמנות אלא ברבריות. היא הייתה צריכה את האישור ה“מלומד” שלי וכמובן קיבלה אותו.
ועל מה אני מדברת?
אמן מקוסטה ריקה, הקורא לעצמו “חבקוק” הציג בגלריה במנגואה מיצג אמנותי מיוחד במינו: הוא קשר כלב עם רצועה אל קיר הגלריה. הכלב גווע מרעב לעיני המבקרים בגלריה.
מחאה פוליטית? אמירה נוקבת? הפניית אצבע מאשימה אל האנושות על חוסר האנושיות, על האדישות, על הצורך בהעלאת סף הריגוש? ביקורת על תרבות הריאליטי הריקנית וחסרת טעם?
הרבה מאוד פירושים והסברים אפשר להעניק למיצג הזה.
בשנות ה– 60 אמנים רבים הציגו מיצגי גוף קיצוניים באופן זה או אחר, אחדים מהם עדיין עובדים ומאמינים בשימוש בגוף שלהם כשדה אמנותי, סוג של “קנבס” שמסוגל לבטא את המחשבות, את הרעיונות, הגוף של האמן כגוף עבודה.
ראיתי לא מזמן וידיאו ארט על אמנית הגוף מרינה אברמוביץ‘ והיו קטעים שממש התפתלתי בכסא: היא מציירת על הגוף שלה כוכב עם סכין, היא שוכבת עירומה על קוביות קרח, או מנקה דם במשך ימים ארוכים מעצמות בביאנלה בונציה.
marina abramovic
marina abramovic
אורלן, האמנית הצרפתית, מפסלת את גופה באמצעות ניתוחים פלסטיים שונים ומשונים. הגוף שלה, הפנים שלה, הם חומרי הגלם עימם היא עובדת.
orlan
ולמה אני מזכירה את שתי האמניות האלה? כי הן עובדות עם הגוף שלה. האמירות שלהן, הביקורות שלהן, הפרובוקציות שלהן, נעשות לרוב באמצעות הגוף שלהן. יגיד מי שיגיד, שהן פוגעות בעצמן, שזו לא אמנות, שהן משוגעות (יש גם “הם” אבל במקרה הבאתי שתי דוגמאות של אמניות).
הן מאמינות במה שהן עושות. והן חיות. עובדות שנים רבות ועדיין עמנו. ואם הן פוגעות – הן פוגעות בעצמן, אך ורק בעצמן.
האיש הזה, חבקוק, האמת, לא מעניין אותי כל כך לדון בעבודה שלו או בשאלה האם הוא אמן או לא. כשראיתי את הצילום של הכלב המסכן חשבתי על סרט, שראיתי לפני כמה שנים ונורא רציתי למחוק אותו מהראש שלי – 8 מ”מ.
מבחינת הקפיצה מעל ומעבר לסף, לקצה, לקו אדום שאי אפשר לדעתי לעבור אותו – זה בדיוק אותו הדבר.
שהרי, גם אם אנחנו אדישים לסבלו של האחר, אנחנו לא באמת צריכים לראות בן אדם מת מול העיניים כדי להתעורר מהאדישות שלנו. אבל, כנראה, מי שמכור לריגוש, מי שצריך כל פעם “לעלות מדרגה” אל סף ריגוש אחר, צריך לחוות את המוות במו עיניו.
אני מזועזעת מעצם הרעיון שגלריה הציגה את המיצג הזה, מכך שהוא הוזמן להציג מיצג דומה בביאנלה לאמנות של מרכז אמריקה שתתקיים השנה בהונדורס. אני מזועזעת לא רק כאוהבת כלבים אלא בעיקר כאוהבת אמנות, ובעיקר כאוהבת חיים
לא הכל מותר “בשם האמנות“. לא כשזה פוגע בחיים. מבחינתי – מבחינת התפיסה – אין הבדל בין כלב לילד. מי שמסוגל להציג את גסיסתו של כלב מרעב כעבודת אמנות, לא מבין בכלל מהי אמנות. אמן הוא לא “כל יכול” שמשחק בחיים של אחרים. ואסור לאפשר לו או לכל אמן אחר בעולם לחשוב שזו אפשרות לגיטימית, בשם האמנות.
הכתבה ב- nrg
עצומה נגד השתתפותו של Guillermo Habacuc Vargas בביאנלה לאמנות של מרכז אמריקה בהונדורס
