קובה – פעם ראשונה

 

במשך שבועיים חזרתי 50 שנה אחורה במנהרת הזמן.

נולדתי וחייתי שנים לא מעטות בבואנוס איירס, טיילתי בארגנטינה, בברזיל, באורוגואי, בפרו, באקואדור ובבוליביה. וחשבתי שאני יודעת דבר או שניים על “לטינו אמריקה“…

אבל כל ההיכרות שלי עם העולם הזה לא הכינה אותי למפגש עם קובה. קובה שונה לגמרי. לטוב ולרע.

 

 

 

הקובנים מיד זיהו את המבטא הארגנטינאי שבספרדית שלי, ובזכותה יכולתי לתקשר איתם ברמה עמוקה יותר מתיירים שלא מדברים את השפה, וגם חלקו לי כבוד על היותי “ארגנטינאית, מהאדמה של הצ‘ה“.

עזבתי את ארגנטינה באחת התקופות הקשות ביותר של המשטר הצבאי. אז, השם של הצ‘ה נשמע רק בגניבה, בחדרי חדרים ומתוך פחד גדול שאולי מישהו ישמע וילשין.

ברור שהוא לא נכנס לספרי ההסטוריה שלמדנו בבית הספר, לא הוא ולא המהפכה הקובנית.

אבל, כשביקרתי בימי ראשון אצל סבתא–רבה הטרוצקיסטית שלי (היא עזבה את בעלה היהודי ואת שני ילדיה וברחה מהבית עם פליט “גוי” שהגיע לארגנטינה מרוסיה עם אנשיו של טרוצקי בתחילת המאה ה-20 והתגורר אצלם בבית) שהתגוררה מחוץ לעיר, הבן שלה – דוד שלי– היה מרים פלטת עץ רופפת באחד החדרים ושולף משם ספרים, ברוסית, שדיברו על המהפכה הקומוניסטית, ומקריא–מתרגם לי. שאלמד, שאכיר את הדרך הנכונה.

שם שמעתי את שמותיהם של מרקס ואנגלס, טרוצקי, צ‘ה גוורה ופידל קסטרו. במהלך הטיול, הצטערתי שהדוד הזה שלי כבר לא בחיים וחשבתי, כמה היה גאה בי אם היה יודע שביקרתי בקובה…

 

 

 

בהרבה מובנים, השיחות עם הקובנים הזכירו לי את חוויות הקיבוץ.

למשטר הסוציאליסטי – כמו לקיבוץ בזמנו – יש דברים טובים ודברים רעים. ואם בחברה הקיבוצית, שלרוב היא קטנה יחסית והיא מונה מאות חברים, קשה ליישם את האידיאולוגיה, על אחת כמה וכמה במדינה שמונה מיליוני תושבים.

קובה היא חוויה אחרת. אנשים משכילים, עם תודעה פוליטית גדולה מאוד – לטובת המשטר וגם נגדו – שחיים במגבלות כלכליות עצומות, בצמצום.

מערכת החינוך היא חינם, כולל האוניברסיטאית, מערכת הבריאות גם היא בחינם ושווה לכל התושבים.

במדינות שונות בדרום אמריקה ראיתי ילדים יחפים וחצי ערומים אוכלים אדמה, מקלפים את הטיח מהקירות ואוכלים אותו, מחטטים בפחי האשפה וכמובן מקבצים נדבות. בקובה אין אנשים רעבים. הילדים מטופחים ומטופלים, לבושים בבגדים צנועים אבל לבושים היטב.

 

 

וכולם רוקדים סלסה

 

במדינות אחרות בדרום אמריקה יש אחוזים גבוהים של אנאלפבתים. בקובה אין בכלל אנלפבתים.

מכל מקום נשעמת המוזיקה הסוחפת, אנשים מתנועעים בקצב. אנשים נעימים, מחייכים, מסבירי פנים, וגם מאוד מציקים. כמו בכל מדינה (ובמיוחד במדינות עניות) התייר הוא פוטנציאל כלכלי אדיר. בקובה כולם רוצים למכור משהו, כולם מציעים לך משהו. כולם רוצים ממך משהו. כסף, עטים, ממתקים, מה שתרצה לתת.

באופן כללי, יש בקובה שיוויון בין בני האדם. בין נשים וגברים. בין לבנים לשחורים. בין מבוגרים לילדים. בין נוצרים למאמינים בדתות אפריקאיות. לאנשים אכפת אחד מהשני. ברמה האנושית הבסיסית. ואולי זו הסיבה לכך. מכיוון שמעריכים את חיי האדם כאדם, לא מבדילים בין אדם לאדם בגלל מינו, צבע עורו, גילו או אמונותיו.

 

 

 

הקובנים אוהבים לחיות טוב, כשהמשמעות של “לחיות טוב” שונה לגמרי מהמשמעות הקפיטליסטית: מכיוון שאין להם כבר הרבה שנים אפשרויות כלכליות – גם משטר סוציאליסטי, גם מדינה מוכת אסונות טבע שהורסים לה את החקלאות מדי שנה בשנה, ובעיקר הנפילה של ברית המועצות, שתמיכתה הכלכלית החזיקה את קובה שנים רבות – הקובנים נהנים מדברים שלא קונים בכסף: מוזיקה טובה, ריקודים, משחקי רחוב (הילדים משחקים בייסבול, המבוגרים דומינו), בכלל, בילוי מחוץ לבתים עם אנשים: בכל מקום אנשים יושבים מחוץ לבתים שלהם ומדברים עם השכנים, עם חברים שעוברים, קוראים עיתונים או ספרים, או סתם נהנהים מהנוף, מהנשים והגברים שמסתובבים ברחובות.

 

 

 

הקובנים אוהבים סקס, עסוקים בסקס, מתמוגגים מאישה מלאת בשר לבושה בבגדים צמודים וצבעוניים, שלא מסתירים את גופה, אלא מדגישים אותו, הנשים בודקות ועוקבות אחרי גברים מלאים וסקסיים.

 

 

 

אז מה לא טוב  ?

המדינה ענייה. אין מספיק אוכל, לפחות לא כמו שאנחנו רגילים לראות. חנויות ענקיות עם מדפים ריקים, הכי כואב לראות את בתי המרקחת הריקים למחצה. תורים ארוכים כדי לקנות עוף או מצרכים אחרים. מחסור בביצים, בחלב, בירקות, בבשר בקר.

בהוואנה בעיקר הרחובות מטונפים, מלאים בחרא של כלבים. המון כלבים מוזנחים, חולים, שוכבים ברחובות. הבתים מתפוררים, המכוניות ישנות ומתפרקות (הכל מאוד צבעוני ומצטלם נפלא, מקרוב זה נראה הרבה פחות טוב), העשן של המכוניות ברחובות, הכבישים משובשים ומלאים בבורות.

חוסכים בחשמל, כי אין כסף ואין מספיק. הרחובות והבתים מוארים בנאונים חלשים מאוד, מה שיוצר אוירה מעיקה ומדכאת.

לאנשים יש הרבה ביקורת על המשטר, וקשה להם לעשות שינויים. לא קל לצאת מהמדינה, לא רק מסיבות כלכליות. צריך שתהיה הזמנה רשמית מבן אדם או מוסד במדינה אחרת, או שהממשלה תציע עבודה במדינה אחרת – הרבה רופאים מטעם הממשלה הקובנית עובדים בכל מיני מדינות נזקקות ברחבי העולם. הרבה מורים נוסעים למדינות שונות.

 

 

 

התחושה הכללית היא של עצירה בזמן, עמידה במקום, או כמו שנהג מונית אמר לנו: “העולם התקדם ואנחנו נשארנו כאן תקועים 50 שנה בזמן“. הוא הדגיש, שהוא אוהב את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שהוא אוהב את המדינה שלו, אבל שצריך להתקדם למאה ה– 21

אין כמעט ערוצי טלויזיה, אין גישה לאינטרנט חוץ מאשר בחברת התקשורת והתורים הם עצומים. לאנשים אין מחשבים בבתים.

רוב הספרות שראיתי היא ספרות פוליטית, ספרות שמהללת את המהפכה ואת אנשיה.

העיתונות היא ממשלתית, העיתון היומי נראה כמו פמפלט של המדינה הסוציאליסטית.

כך – בדומה למה שהזכרתי בתחילת הרשימה שבנעוריי בארגנטינה המצנזרת לא יכולנו ללמוד על המהפכה הקובנית, כך הקובנים היום לא כל כך יכולים ללמוד מה לא טוב במהפכה ואיך חיים בעולם קפיטליסטי (וחוסר הידיעה כמובן מוביל במקרים רבים לאידיאליזציה של מה שלא מכירים…אבל בעיקר פוגע בחופש האדם)

לאנשים אין מוטיבציה לעשות עבודה טובה – העבודה הממשלתית – מכיוון ש(כמו בקיבוץ, בדיוק כמו בקיבוץ שאני הכרתי) הרי משלמים להם את אותו שכר פצפון גם אם הם עושים אותה כהלכה וגם אם לא עושים אותה כלל.

בגלל העובדה שכולם צריכים לעבוד, יש עודף עובדים בכל מקום. אנשים משועממים שאין להם עניין וחצי עניין במה שהם עושים בשעות העבודה.

ובגלל העובדה שהמשכורת הממשלתית קטנה ולא מספיקה לכלום, כולם עובדים בעבודות אחרות, כולם מוכרים משהו, מוצר או את עצמם. נשים וגברים מוכרים את גופם לתיירות ותיירים, לא רק למטרות מין, אלא גם משמשים כמלווים לתיירים בודדים משני המינים ברחבי הערים, במסעדות, במקומות הבילוי.

 

כמעט בכל בית יש פתח לרחוב, ושם מוכרים אוכל ושתיה ומצרכים בסיסיים וצעצועים וסיגרים ומה לא.

ומכיוון שכולם צריכים למלא תפקיד שהממשלה קובעת, יש בעלי מקצוע רבים שלא עובדים במקצוע שלהם, כמו לדוגמא מדריך תיירים שהכרנו, שלמד הנדסת מכונות בגרמניה. לא הייתה דרישה למקצוע שלו כשהוא חזר לקובה (וכנראה שגם היום לא) אבל מכיוון שהוא דיבר מספר שפות, החליטו בשבילו שיהיה מדריך תיירים (זה כל כך הזכיר לי את הקיבוץ שבא לי לבכות…) והאיש מתפרנס מעבודה שלא מעניינת אותו בכלל.

 

 

  

היה צבעוני,יפה, מלוכלך, האלכוהול נהדר, האוכל לא טעים, המוזיקה קצבית, הנשים מלאות וגאות בגופן, ורבות מהן גם בשפם שלהן, האנשים והבתים מאוד נקיים ומריחים טוב אבל הרחובות די מטונפים.

 

 

 

היה שונה מכל טיול אחר שעשיתי אי פעם, היה מרתק לראות ולשמוע וללמוד על זמן קובה. היה רועש ושקט ומרתק ומשעמם.

אה, כן, בקובה צ‘ה גווארה הוא הרבה יותר מדמות שמתנוססת על טי–שירט שלובשים בהיסח דעת, בלי לדעת מי ומה היה האדם הזה. המשמעות של המשפט הזה – hasta la victoria siempre – עד הנצחון תמיד– כל כך עמוקה וחשובה (לכל תהליך מחשבתי, לא קשור באיזו אידיואלוגיה מאמינים) שרק בזכותו לדעתי צריך ללמוד את משנתו של הצ‘ה גווארה.