כמעט–כמעט דילגתי על הגלריה היפה הזו, סתם חוסר ריכוז, וכשבכל זאת נכנסתי, לא קראתי את שם התערוכה.
כשעמדתי והסתכלתי על העבודות השונות הציפו אותי תחושות משונות, כאילו אני מכירה את הדימויים האלה ממקום אחר, מילים התרוצצו לי בראש, הרגשתי שאני נמצאת בסט צילום של סרט.
הלכתי הלוך וחזור בתוך הגלריה, מנסה להבין את התחושות האלה. ואז עליתי במדרגות והסתכלתי יותר מקרוב על העבודה Good Night. Kiss: מאוורר מסתובב כשמנורת לילה קטנה דולקת מוצמדת עליו, מזיז בתנועותיו דף שקוף שתלוי על הקיר ועליו מוטבעת נשיקה.
Danny Yahav Brown good night kiss©
(הצילום לא עושה צדק עם העבודה, עדיף ללכת ולראות, לשמוע, להרגיש ולהתרשם.)
ושוב עליתי, ובעוד אני בוהה בציור של מכונית מרוסקת על עץ, המילים שהתנגנו לי בראש נהיו ברורות הרבה יותר: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה… ריימונד קארבר, כן.
Danny Yahav Brown Almost Lucky ©
הלכתי ובדקתי איך קוראים לתערוכה, והיה מפתיע ומצחיק ובעיקר מרגש לגלות שאכן כן – זה אותו השם, רק באנגלית…
ואכן, האיש הנחמד שישב בגלריה אישר את התהיה שלי. כן, יש קשר, בטח. טוב, נו, חוסר ריכוז.
אבל, מה שמעניין בסיפור הזה, הוא הדיוק של התחושות שהעבודה של דני יהב-בראון מעוררת: לא במקרה, לא כאילו, לא על יד. בדיוק זה. על מה אנחנו מדברים כשמדברים על אהבה?
ואני לא מדברת על ייצוג פשוט של “אחד לאחד“, שיכול להיות משעמם, אינטרפרטציה פשטנית של רעיון, של טקסט, של דימויים. בכלל לא.
זוהי עבודה אינטליגנטית, משעשעת, עמוקה, שמזמינה את הצופה אליה, לחפש את ההקשרים הפרטיים שלו, את התחושות שהיא מעוררת בו. והשאלה כל הזמן מתנגנת ברקע.
אהבתי, כבר אמרתי ?
