50 שנות

הדודים היקרים שלי חוגגים החודש 50 שנות נישואים.

דודה נילדה היא אחותה הצעירה והיחידה של אמא שלי. הן היו החברות “הכי טובות“, גידלו ביחד את הילדים שלהן כאחים, בילו יחד, תמכו אחת בשניה, עלו לארץ ביחד, צחקו ביחד, בכו ביחד.

דודה נילדה טיפלה בי כשנולדתי ואמא שלי שכבה במשך חודשיים במיטה כמעט מחוסרת הכרה (היום קוראים לזה דיכאון לאחר לידה, אז לא כל כך ידעו לתת לזה שם) ומכיוון שאז עוד לא נולדו לה ילדים, היא נוהגת להגיד שאני הייתי בעצם הבת הראשונה שלה.

דוד ראול היה לי קצת אבא אחרי שאבא שלי מת צעיר כל כך.

דוד ראול ודודה נילדה הכירו כשהיו בתיכון, היו חברים כמה שנים טובות, התארסו והתחתנו, ילדו בת ובן. הרבה שנים הם יחד. 50 מהן תחת אותה קורת גג. יחד בשמחה, בכאב, בבריאות ובחולי.

הם אוהבים וכועסים וצוחקים ומתווכחים ומבלים ונוסעים לטייל. חיים יחד.

מרגש אותי לראות אותם, כל פעם מחדש, כל כך צעירים באהבתם, באחיזתם אחד בשני, בחיים המשותפים שלהם.

הם לא איבדו ולו לרגע את התשוקה, את האהבה. הם מכבדים אחד את השניה, מאפשרים אחת לשני לחיות את החיים, יום–יום, ביחד ולחוד.

רציתי לשמח אותם, לחגוג איתם את ה– 50 שנה ביחד, לתת להם משהו מיוחד.

הזמנתי אותם לבוא להצטלם בסטודיו שלי. כמו שפעם. הם עדיין זוכרים איך היו מצטלמים פעם, מתלבשים יפה, הולכים לסטודיו של הצלם ועושים מה שהוא אומר. לפני שלכל אחד הייתה מצלמה בטלפון הנייד.

ההתרגשות הייתה גדולה. דוד ראול אפילו הסתפר לכבוד הארוע.

הם הגיעו בדיוק בשעה שקבענו, לבושים בצבעים תואמים, מסודרים, מחוייכים.

הוא היה קצת קפוא בהתחלה, היא לא הפסיקה לדבר (לא משהו חריג …).

כהרגלם, הם צחקו, הציקו קצת, התחבקו, נהנו, שוחחו. הם העלו זכרונות על שני דודים וסבא רבה שהיו צלמים. רק על אחד ידעתי, אני זוכרת איך דוד אנחל היה מעמיד את המשפחה המורחבת ולא מרשה לאף אחד לזוז שעה ארוכה, עד שסוף–סוף היה מרוצה ולחץ על הכפתור. והתמונות יצאו יפות–יפות.

דודה נילדה פתאום חשבה, שאולי הגנטיקה אחראית על אהבתי לצילום. בחלקה, לפחות.

אולי.