למי אין זיכרונות של מסיבות יומולדת? מסיבות שלנו, של חברים, של בני משפחה. מסיבות טובות ומסיבות פחות טובות.
מסיבות בהן נהננו ומסיבות שהסתיימו בבכי…
סידרת הצילומים של וי ספירס מעוררת רגשות בצבעים שונים ומגוונים: נוסטלגיה, פחד, שמחה, בלבול.
ילדים מחופשים, ילדים עצובים וילדים שמחים.
צילומים שלוקחים את הרעיון של מסיבת יומולדת למקומות מאוד קיצוניים, הזויים, מפתיעים.
בכל אחד מהצילומים שבסידרה יש פרט אחד לפחות שמערער את האידיליה, את התמימות של הילדות, שמביא את המציאות האלימה, את הקושי, את חוסר השלמות שבחיים שבעולם, את האכזבות והכאב: ילדה שמחזיקה בובה עם יד שבורה, ילד עם מסכת אב“כ, ילדה שמסתירה מספריים מאחורי הגב, ועוד.
האסוסיאציה למסיבת התה של אליס בארץ הפלאות הייתה הראשונה שעלתה במוחי כשראיתי את הצילומים האלה. אולי בגלל החיבור שלי לאליס, אולי בגלל שהצלמת התכוונה לכך.
מטריד מאוד, תודה, זה חזק.
מה מושך אותך בסוג הצילום הזה?
אכן מטריד מאוד , הזוי לי זה תמיד מזכיר סרטי אימה קלאסיים כמו צאקי הבובה משנות ה-80 אכן צלמת זו וכן דיאן ארבוז למשל הצליחו לצלם גופי עבודה ששינו את פני המדיום ותרמו רבות לשיח הצילומ והתרבותי ועל השאלות הקיומיות שמשפיעות על חיינו והאירו פינות חשוכות כמו הסדרה הזו למשל שהיא קיצונית ואסטית כאחד כל דבר בפריים רק מעצים את הקיצוניות שלו
ראיתי את כל הסדרה וכל צילום מרגיש כמו עוד קצת חנק.
בשלב מסויים היו אימג’ים שעברו מבלי להותיר את התחושה הזו.
אני לא בטוחה אם זה בגלל הכמות בבת אחת, או שהם היו פחות חזקים.
בכל מקרה תודה. עבודות חזקות ועמוסות אזכורים.