למוזיקה יש מקום מאוד מרכזי בחיים שלי. היא מלווה אותי, בטוב וברע.
היא משפיעה עליי, נכנסת לי מתחת לעור, מעוררת אותי ומדכאת אותי.
אני מקשיבה, זוכרת, מכירה לא מעט. וגם משתדלת להתעדכן.
מי שמכיר אותי יודע, שאני לא מעריצה. אני אוהבת, אני מעריכה, אבל אף פעם לא שאגתי מאושר בהופעה של זמרים אהובים (התייפחתי קשות בהופעה של Serrat בארץ, אבל היה לי אז תינוק בן 3 חודשים שהשארתי בבית ואני מאשימה קצת את ההורמונים)
את ברי סחרוף אני מאוד אוהבת. אוהבת את המילים, אוהבת את המנהגינה, אוהבת את הנוכחות שלו, את האופן בו הוא מגיש את המוזיקה שלו.
שמחתי והתרגשתי מאוד כשהתבקשתי לצלם אותו מופיע.
סוג של חלום שמתגשם.
הייתי בשתי הופעות שלו בחודש אחד, בשני מקומות שונים.
ונהנתי מכל רגע.
מהעוצמה שלו, מהיופי שבשירה שלו, מהנוכחות המדהימה שלו על הבמה, מהרוך, מהכל.
והכי–הכי, שיכולתי לתפוס את הרגעים המיוחדים האלה בעדשה שלי.
