בוגרים קרית אונו 2009

 

היה ערב מיוזע במכללה לצילום בקרית אונו. המון אנשים התגודדו באולם הלא ממוזג (!) ביום רביעי שעבר.

הגעתי לפתיחה כי ביתם של חברים יקרים סיימה ללמוד שם.

באתי בשבילה ונתקלתי בעבודות של עוד כמה בוגרים אחרים שעניינו אותי.

רשמתי לי את שמותיהם של אלה שהכי אהבתי, וחזרתי אחרי כמה ימים לשוחח איתם בשקט, רגועים יותר לאחר ההתרגשות של הפתיחה.

 

רותם ברדיצ‘בסקי – מגדיר הרגשות

 

רותם צילמה את עצמה בשנה האחרונה. צילמה אלפי פריימים, חזרה שוב ושוב אל עצמה.

היא בדקה את הנוכחות שלה מול המצלמה. תחילה מאופקת, משחקת.

ככל שהיא חפרה עמוק יותר במראה של דמותה שהציבה מול עצמה, כך היא הפכה אמיתית יותר, נפתחה יותר, התמסרה יותר.

רותם היא אישה מסוגרת, לא מבטאת רגשות, לא מאפשרת לעולם לחדור את השריון שלה. העמידה מול המצלמה, הנוכחות היומיומית של המצלמה מולה, הרצון של רותם לעשות עבודה משמעותית, עם עומק, עשו את שלהם וניכרים בעבודתה.

האסוסיאציה הראשונה שעלתה לי מול צילומיה של רותם הייתה לוח עליו נעוצים פרפרים בשלל צבעים, צורות וגדלים.

מין מגדיר רגשות כזה, לא מרחם ולא מתיפייף, חץ ישיר אל תוך הבטן, אל תוך הלב.

כמה כוח, איזו נחישות, איזו יכולת לנבור, לחפור עוד ועוד פנימה אל תוך עצמה, יש לרותם.

היכולת הזו, לחפש את האמת, לחשוף את הרגשות הכי עמוקים של עצמה, אינה טריוויאלית, אינה מובנת מאליה.

התהליך הזה שרותם עושה בשלב הראשוני כל כך של עבודה כאמנית, למצוא קודם כל את מה שהיא מחפשת, בתוך עצמה הוא משמעותי וחשוב מאוד.

אחרי זה יבואו האחרים.

 

 

 

אילנה בן דוד – יצירה ממשבר

 

אילנה צילמה אנשים שעברו אירועים קשים מאוד בחייהם. היא מחפשת את הכוח שבהתמודדות עם טראומה.

במשך שנה שלמה אילנה חיפשה ומצאה אנשים שונים, שלכל אחד סיפור חיים קשה.

היא פגשה אותם, צילמה אותם, שמעה את הסיפורים, שמעה על הדרכים השונות בהן כל אחד ואחד מהם מתמודד עם הקושי.

לצילומים מתלווה טקסט קצר שמסביר מי המצולמים, ומה עבר עליהם.

איך מתגברים על כאב בלתי נסבל? איך ממשיכים לחיות אחרי אירוע טראומטי, אחרי שהעולם חרב? האם אפשר להתגבר ?

אלה שאלות שמעלה אילנה בעבודתה. מותו הפתאומי של אביה בגיל צעיר הוא הסיבה שהביאה את אילנה לעסוק בשאלות אלה.

כל המצולמים של אילנה הם גברים, להוציא צילום אחד, בו מצולם זוג.

החיבור די ברור, כך נראה לי.

 

ארן סלע – החדר האינטימי

 

הצילומים של ארן משדרים אינטימיות שקטה, סגירות, בית. כשראיתי אותם לראשונה, חשבתי על סצנות מסרטים צרפתיים ישנים. איטיים, מינימליסטיים. אסוציאטיביים. חשבתי על בית. על בדידות.

ארן ישב בבית תקופה, כשהוא מחלים ממחלה. וצילם. המצלמה הייתה איתו כל הזמן הזה, על חצובה, מוכנה להפעלה.

הוא צילם את הסביבה הקרובה שלו, את ביתו, את עצמו.

הוא מספר, שהיו לו הבזקים של אימג‘ים. זה נשמע כמו סוג של קסם, והוא באמת די כזה: פתאום מופיעה תמונה בראש. כשניגשים לצלם יודעים בדיוק מה צריך להיות בצילום, לפרטי פרטים.

הצילומים של ארן נקיים, שקטים, אינטימיים. מדברים בשפה פנימית וברורה, מספרים את הסיפור של הצלם, את ההוויה היום–יומית של אדם שנכפה עליו לא לצאת מביתו.

 

 

 

 

שימרית אסף – הילדים של ההורים שלי

 

הרבה מאוד ילדים חיו במשפחת אסף לאורך השנים. יש לשימרית אחים ביולוגיים, שאמה ואביה הולידו, ויש לה אחים שהיו זמניים בביתה.

לא עם כולם נשמר הקשר, אבל שימרית חיפשה ומצאה רבים מהם.

עשרה אנשים מחוייכים, עומדים מול הצופה. משהו באחידות הזו, של הקומפוזיציה הצילומית, התאורה והרקע האחידים, של גודל הצילום, המבט הישיר, העמידה עם ידיים משולבות, יוצרים שפה חזותית נינוחה, נעימה.

מקום בטוח.

כמו היו האנשים הנחמדים האלה משקפים את הסביבה הנעימה והתומכת שחלקו בזמנים שונים בחייהם.

המצולמים הם המשפחה הביולוגית – הורים ואחים, כולל שימרית בעצמה, וכמה אחים “זמניים“. כולם מסודרים לפי גילם.