הנשים של מרוקו

ללה אסדי היא אמנית ילידת מרוקו, שחיה ויוצרת בארצות הברית.

בסידרה “הנשים של מרוקו”, מציעה ללה אסאדי נקודת מבט ביקורתית, פמיניסטית, על החברה המרוקאית ויחסה לנשים.

הנשים של ללה חסרות ייחוד, חסרות פנים וגוף. הן משתלבות-נבלעות בתוך הסביבה הסגורה והלא מובחנת בהן הן מצולמות. הסביבה של הנשים האלה היא הסביבה הביתית, הנשים מודרות מהמרחב הציבורי, החוץ הוא אך ורק עולם גברי.

הנשים של ללה הן לא נשים מסויימות ומיוחדות, בעלות שם, קול, פנים ייחודיים שלהן. הן כל אישה, כל גוף נשי, מושתק, אילם, נבלע אל תוך המרחב הביתי והקטן.

ללה משלבת קליגרפיה מוסלמית בפורטרטים שלה. היא עושה זאת באופן המסורתי, ידנית, על הצילומים שלה. היא מתכתבת עם מבנים של ציור אוריינטלי מהמאה ה- 19. ניכוס הקליגרפיה, שהיא פרקטיקה קדושה מוסמלמית גברית, אל תוך המרחב הנשי הוא מעשה מודע, פוליטי, מתריס כנגד התפקידים המקובלים של נשים וגברים בחברה המוסלמית המסורתית.

“I am writing. I am writing on me, I am writing on her. The story began to be written the moment the present began.” – Lalla Essaydi

ללה משמיעה את קולה הייחודי שלה תוך התייחסות לדימויים שנוצרו על ידי אמנים אחרים: תיאורי ההרמונות של דלקרואה, אינגר ומאטיס נוכחים בבחירת התפאורה, הקומפוזיציה והנושאים שללה בוחרת לצלם, כמו גם עבודתה של שירין נשטאט האירנית, שמתמקדת בעיקר בחוויה החברתית, הפוליטית והפסיכולוגית של נשים בחברות מוסלמיות עכשוויות.

בשונה ממאטיס, אינגר או דלקרואה, המבט של ללה הוא מבט פנימה. המבט של ציירים אירופאים אלה הוא מבט של איש מערבי הצופה בהתפעלות ב”אחר”, באקזוטי, בשונה, כמעט כמו ביקור בגן חיות. האישה שלהם היא גוף שמותר להביט בו, גוף ששייך למבט הגברי המערבי ולא לאישה שנושאת אותו.

המבט של ללה הוא שונה, כי הוא מבט פנימה, מבטה של אישה אל תוך חברה שהיא מכירה היכרות פנימית, זו החברה בה היא נולדה וגדלה. המעבר שלה אל ארה”ב מקנה לה פרספקטיבה ביקורתית אל ארץ מולדתה ואל יחסה של החברה המוסלמית אל הנשים.

כך, המבט של ללה הוא מבט של מי שחוותה את החיים חסרי הגוף והפנים “מבפנים”. זוהי לא אמירה ביקורתית מתנשאת של אמריקאית שמזדעזעת מהיחס של העולם המוסלמי אל האישה. כיוון שכך, לאמירה של ללה יש משנה תוקף. היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת, היא יודעת בדיוק מה ההרגשה, להיות כלואה בין ארבעה קירות, בתוך מרחב פנימי – פרטי שלא מאפשר לה להיות אישה אחת ייחודית, בעלת שם, פנים, גוף וקול משלה.

(תודה לאהובתי יולי)