כשמשפחת שטרן עלתה לארץ, היא המשיכה את המסורת שהתחילה בלונדון ופתחה גם בתל אביב את גלריה שטרן לאמנות.
הגלריה התל אביבית נפתחה בשנת 1971. מזה עשור היא מנוהלת על ידי דבי לוזיה.
דבי למדה במדרשה לאמנות, וכשאבא שלה פרש מהעבודה, היא לקחה על עצמה את ניהול הגלריה.
התפיסה האמנותית של דבי מבוססת על מספר קווי יסוד בסיסיים, והופכת את הגלריה למיוחדת במינה: היא מייצגת ומציגה אך ורק אמנות ישראלית, בעיקר ציור, האמנים של הגלריה הם תמהיל מדוייק של אמנים ותיקים ואמנים עכשוויים, עם העדפה ברורה לאמנים מעל גיל 40.
© דבי לוזיה
בשונה מהנהוג ברוב הגלריות, בשטרן אין תחלופה חודשית של תערוכות. כל תערוכה שדבי מציגה היא תוצאה של תהליך שמתחיל ברעיון, מחשבה, מחקר מעמיק, שלעיתים אורך חודשים רבים.
הבחירות של דבי באות קודם כל מידע עצום ואהבה אינסופית לאמנות. אין אקראי ואין סתם. אלה הן לא בחירות קלות, הן מבחינה מסחרית והן מבחינת האופן בו היא ממקמת את עצמה בשדה האמנותי בארץ.
שכן,
להציג רק אמנים ישראלים זו החלטה אמיצה, הייתי מגדירה אותה פטריוטית.
וגם,
העובדה שהיא לא מציגה כוכבים עולים שאך זה בקעו מביצת מוסדות האמנות היוקרתיים, מרחיקה אותה מאור הזרקורים, מכתבות בעיתונים, מהופעות בטלויזיה. להציג רק ציור זו החלטה שיכולה להתפרש כהחלטה מיושנת, או מקובעת בתקופות מסויימות, תלוי בטרנד השולט באותו זמן נתון.
חלל הגלריה הוא לא “קוביה לבנה” נייטרלי כמקובל בהרבה גלריות, אלא חלל מעוצב בחמימות, שמשדר סוג של נינוחות ביתית.
ברור,
שלא מדובר כאן בגלריסטית של טרנדים, אלא של בחירות מדוקדקות, מנומקות, בעלות עומק מחשבתי ואמנותי, בחירות שבאות מתשוקתה של דבי לוזיה להשאר נאמנה לאמת שלה.
כשהסתיימה השיחה עם דבי, יצאתי מהגלריה עם תחושה שיש בשטרן ניחוח של אמנות טובה, שבטוחה בעצמה, שיודעת מה היא רוצה, אבל גם יודעת להפתיע, לחדש ולגוון.
התערוכה שמוצגת כעת בגלריה – “מושאי תשוקה” – היא תערוכה שאהבתי ואני ממליצה לבקר בה לפני שהיא יורדת בסוף השבוע.
“מושאי תשוקה” – כותבת דבי בקטלוג המלווה את התערוכה – כרעיון מגלם בתוכו שתי ישויות: הסובייקט המשתוקק והאובייקט הנחשק. לא ניתן להפריד ביניהם מכיוון שהתשוקה אינה נמצאת במושא – באובייקט – אלא במוחו של הסובייקט המשתוקק.
אני אהבתי במיוחד את “הנוצצת” של אליעז סלונים, עבודה שמתכתבת עם המסורת של הדיוקן בציור, ומביאה מבט עכשווי, ועממי מסיפורי האגדות. משעשע ועצוב באותו זמן.
© אליעז סלונים
