כאבם של אחרים

לפני המצאת הצילום לא היה דבר כזה, תיעוד ויזואלי מהימן ומדוייק של המציאות. הרי צייר, מוכשר ככל שיהיה, יכול “להעתיק” את המציאות שהוא רואה, וגם, על הדרך, לשנות אותה, גם אם הוא לא מתכוון לכך.

הצייר גויה תאר בסידרה מדהימה את אסונות המלחמה. הציורים הנפלאים שלו מראים את עוולות המלחמה, את האכזריות, את הרוע האנושי בהתגלמותו.

אבל, נפלאים ככל שהם יהיו, כשצופים בציורים של גויה אי אפשר שלא לחשוב – שאלה יציר דמיונו וכשרונו של הצייר ולא תיעוד מדוייק של המציאות.

לכן, מהרגע שהומצא הצילום, אחד השימושים העיקריים שלו הוא תיעוד המציאות. כבר בראשית ימי הצילום, צלמים יצאו אל העולם הגדול והביאו איתם צילומים של תרבויות אחרות, של נופים, מנהגים ואנשים שעד אז לא ידעו איך הם נראים “באמת”.

הודות לצלמים, גם בתקופות שרק עשירים יכלו לטוס ממקום למקום, אפשר היה לחיות בניו יורק ו”לדעת” איך נראים רחובות פריז ואיך אישה הודית מתלבשת.

Samuel Bourne Group of Kashmir Females, India 1864 (ca)

בשונה מצילום חדשותי, שמביא את הרגע הנתון ומייד עובר לאייטם הבא, הצילום הדוקומנטרי חופר לעומק, מחפש את הסיפור המיוחד, לא רק ברגע שהוא מתרחש, אלא לעיתים גם עוקב אחרי הגיבורים של הסיפור, מחפש אותם, נקשר אליהם, מנסה לעזור להם כשמתאפשר, מנסח אמירה חברתית, אישית, פוליטית, ביחס לנושא המסויים בו הוא בחר.

הצילום כראי המציאות

ביום חמישי האחרון הייתי בפתיחת התערוכה של זיו קורן, Aftershock , במתחם התחנה המתחדש. קורן היה בהאיטי אחרי רעידת האדמה שהחריבה את המעט שנותר במדינה הזו. שכן, גם לפני רעידת האדמה, תושבי האיטי סבלו מעוני קיצוני, מהזנחה, מהתפוררות הסביבה. בכניסה לתערוכה יש שלט שמזהיר מפני חשיפת ילדים צעירים לתמונות הקשות שבתערוכה.

ואכן התמונות קשות.

המבט של זיו קורן הוא מבט ישיר אל תוך המציאות: הרס, מוות, זוהמה, כאב פיזי ונפשי. הוא לא מנסה לייפות את המציאות, הוא גם לא צריך להקצין אותה, שכן זוהי המציאות במופע הקיצוני ביותר שלה: כואבת, מזעזעת, בלתי נתפסת.
עם זאת, יש במבט של קורן גם הרבה חמלה, וצער, והזדהות עם הקורבנות. ליד כל צילום יש טקסט קצר, אישי, שמוסיף עוד נדבך לסיפור, שמתאר אירוע מסויים, שמספר על אדם שמבטו של קורן השתהה לעוד כמה רגעים. שהופך את המצולם לבן אדם ייחודי, לא רק עוד מספר בערימת הגופות, באסון הכללי.

אסונות מצטלמים היטב

בקטלוג שמלווה את התערוכה כותב יגאל שתיים, אוצר התערוכה: “אסונות מצטלמים היטב”. מה שנכון. ואז נשאלת השאלה: למה צלם נוסע לקצה השני של העולם, תוך סיכון אישי, ומצלם את המראות הקשים האלה? ולמה הוא מציג אותם לקהל הרחב?

הצופה ה(מזועזע, נגעל, מפוחד, מסיט את המבט, השלימו את החסר) יכול לשאול, גם: האם זה מוסרי לצלם את כאבם של אחרים? האם צפיה בתמונות כל כך קשות יכולה להשיג דוקא את המטרה ההפוכה? שאנשים לא ירצו להתעמת עם המציאות, או לחילופין, שהצפיה רק תעלה את סף יכולת הצפיה בתמונות קשות, את סף הריגוש? שהצפיה רק תספק את יצר המציצנות הפורנוגרפית?

התערוכה של קורן היא לא תערוכה קלה לצפיה. מטרתה – להראות את המציאות הקשה, לדבר אל ליבנו וכיסנו, על מנת שגם נראה וגם נתרום תרומה כספית שתעזור בשיקום המדינה ואנשיה. כל ההכנסות מהתערוכה יועברו להאיטי באמצעות עמותת “לתת“.

להתבונן בסבלם של אחרים

בשנת 1945, כמה ימים אחרי שמחנה בוכנוולד שוחרר, ביקרה קבוצה של גרמנים מהסביבה הקרובה במחנה. הצלמת מרגרט בורק-וויט תיעדה את הביקור הזה. המבקרים ניסו לא לראות. הם לא רצו לראות. בורק וויט אילצה אותם ואת העולם ליישיר מבט אל הזוועה.

לפני כמה ימים כתבתי כאן על צלמת שמתעדת נשים שהותקפו בחומצה. צילומים קשים, ללא ספק, שמטרתם לחשוף את הזוועה הזו לעולם, ובכך לסייע לנשים בשיקום ולהביא לתודעה את הנושא ואולי למנוע את הפגיעה הבאה.

בספרה “הצילום כראי התקופה” כותבת סוזן סונטג שהצילום מספק ראיות. כל אירוע עליו אנחנו שומעים או קוראים מקבל משנה תוקף כאשר רואים אותו בצילום. גם כשידוע לנו שהצלם יכול לעוות את המציאות – מעצם הבחירה בפריים מסויים בתוך סיטואציה מסויימת שהוא בוחר לבודד ולצלם – צילום מהווה ראיה לכך שאירוע כלשהו התרחש, שאנחנו צופים בפיסת מציאות.

אנחנו לא יכולים לדמיין אסון בסדר גודל של רעידת האדמה בהאיטי, מחנה ריכוז במלחמת העולם השניה, פיגוע חבלני במסעדה, או פניה של אישה שבעלה שפך עליה חומצה, לולא ראינו צילומים של אירועים אלה.

החשיפה לצילום תיעודי מסוג זה, שמציב את המציאות הקשה מול עיננו, היא הכרח לקיום האנושי.

ככל שנדע יותר, נוכל למנוע את מה שניתן למנוע, או לכל הפחות לנסות למנוע.

ככל שנראה יותר, נוכל לנסות לעזור בשיקום פיזי ונפשי.

ככל שנדע ונראה יותר, נוכל להביט על חיינו ועל הסביבה שלנו בפרופורציה, אולי אפילו בהערכת תודה.