Weegee – Arthur Feelig
ארתור פליג (וויג’י) נולד בשנת 1899 באוסטריה (היום פולין) והיה לאחד מצלמי העיתונות המוכרים והמוערכים בתולדות הצילום.
בגיל צעיר החליט וויג’י שיעודו בצילום. לא הייתה לו כל הכשרה טכנית או תיאורטית. הוא החל לעבוד עבור עיתונים בניו יורק, אך לאחר מספר שנים הפך להיות פרילנסר. הוא הבין, שכאשר הוא עובד עבור עיתון – אין קרדיט לעבודה שלו.
בשנות פעילותו כצלם עיתונות חי וויג’י ברכב שלו. ברכב הייתה לו מעבדה לפיתוח סרטים והדפסת תמונות, מצלמה ואביזרים, וגם רדיו משטרתי. הוא היה הצלם הראשון שקיבל אישור להתקין ברכבו רדיו משטרתי, בשנת 1938.
וויג’י הגיע לזירת ההתרחשויות עוד לפני המשטרה וצילם את ניו יורק במערומיה, לטוב ולרע.
הישירות הבלתי אמצעית של וויג’י מרגשת, מספרת את הסיפור של העיר הזו ותושביה. הפשעים, האסונות, אי הצדק החברתי, אזרחי הלילה המוזרים. אנשים אמיתיים, לא כאלה שמופיעים על דפי הכרומו הצבעוניים של המגזינים.
הצילומים של וויג’י הם כמו אגרוף בבטן: אנשים מתים שרועים על המדרכה, בתים בוערים, אמהות מבכות את ילדיהם הנרצחים, תינוק בוכה שאמו נטשה אותו, זוגות מתנשקים בבר אפל, לא מודעים בכלל לקיומה של המצלמה, אסירים מאחורי הסורגים, גברות מזדקנות עטופות במעילי פרווה, הומלסים ישנים על ספסלים בגנים ציבוריים, יצורים מעוותים ומעוררי חמלה.
Weegee – New Year’s Eve at Sammy’s-on -the-Bowery, 1943.
מה שעניין את וויג’י היה האירוע, הקירבה הצמודה ביותר למציאות, להתרחשות. הוא נהג לצלם באור מלאכותי (פלאש). בחושך, פלאש מאיר בעוצמה רבה חלק מהצילום, אך מותיר אזורים חשוכים. וויג’י לא היסס לחתוך את הצילומים שלו, כאשר הוא מתרכז במה שעניין אותו לצלם מלכתחילה, מה שהאיר כאשר לחץ על הכפתור במצלמה, וזורק את מה שמיותר, את הרקע.
Weegee, Tenement fire, Harlem, 1942 Mother and daughter looking up at the top floor, where another daughter and her baby are trapped
וויג’י גם נהג לצלם עם תאורת אינפרה אדומה, מה שאפשר לו לא למשוך תשומת לב עם הבזקי הפלאש. אנשים פשוט לא שמו לב שהוא מצלם אותם וכך המשיכו להתנהג כרגיל, כאילו הנוכחות של הצלם והמצלמה בכלל לא קיימת.
Weegee, Lovers, 1943 צילום באמצעות אינפרה-רד
וויג’י הוא כמו זבוב על הקיר, נע ברחובות ניו יורק ומצלם אותה. אולם, זבוב זה מלא רגשות והרגש ניכר היטב בצילומים שלו. אי אפשר להשאר אדיש למה שוויג’י מראה לנו.
הצילום הישיר הזה, המתעד את המציאות כמות שהיא, מבשר את תחילתו של עידן הצילום העיתונאי – מיידי -העצבני, המציצני, החודר לפרטיות, הצמא לדם, לחלקי גופות, לזוועות, סוג של צילום שרגילים לראות בכותרות הזועקות של העיתונים, במגזינים, כאשר הדרישה הולכת וגוברת: יותר דם, יותר מציאותי, יותר מעוות, יותר מציצני, יותר ויותר חדירה לפרטיות.
בשנת 1940 פרסם וויג’י את ספרו The Naked City.
מאמצע שנות ה- 40 עסק וויג’י במשך כמה שנים בצילום עבור מגזינים כמו ווג, הולידיי, לייף, לוק ופורצ’ון. הוא צילם עבורם מודעות פרסום שונות.
Marilyn Monroe by Weegee
הוא התגורר בהוליווד בין השנים 1947-1952. בתקופה זו החל להתנסות בצילום אקספרימנטלי, עיוות את פרצופם של אנשים מפורסמים שונים (כיום זה נראה כמו מניפולציה פשוטה בתוכנה לעיבוד תמונה) וכן צילם מספר סרטים, חלקם סרטים ניסיוניים שעסקו גם הם בעיוותים שונים של המציאות.
העיוותים של וויג’י התבצעו כולם בחדר חושך, הוא העמיד חומרים שונים, כמו זכוכיות מגדלת, בין העדשה של המגדל (המכונה שמקרינה אור דרך הנגטיב על נייר צילום) לנייר הצילום.
מת בשנת 1968.
