הדייר, רומן פולנסקי, 1976
אקדים ואומר, שאין לי כוונה לפתוח כאן דיון על אישיותו או התנהגותו של הבמאי של הסרט. פולנסקי האיש הפרטי לא מעניין אותי. מעניינת אותי היצירה שלו, במקרה הזה, יצירה ספציפית אחת.
חשבתי על כמה ספרי מתח קראתי בחיי. אבא שלי נהג לקרוא עד שנרדם, והוא קרא מהר והרבה. הוא אהב ספרי מתח והוא קנה ספרים משומשים לפי משקל. באמת.
כך יצא, שכשהחברות שלי קראו את “נשים קטנות”, אני קראתי את כל הספרים של אגאתה קריסטי. הם פשוט היו בבית.
כמו כל יצירת אמנות משמעותית, סרט טוב הוא סרט שמותיר רושם עז במיוחד, כזה שזוכרים אותו לאורך זמן.
כשחשבתי על סרטי מתח שראיתי, חפרתי בזיכרון, באופן די אינטואיטיבי, ניסיתי להיזכר בסרט שהיה בלתי נשכח, שעל אף הזמן שעבר, הזיכרון שלו מעורר בי תחושה, התחושה הזו שהתעוררה בזמן הצפיה.
אני לא זוכרת מתי בדיוק ראיתי את הסרט הזה, איפה, או עם מי. אבל אני בטוחה שזה היה לפחות לפני 20 שנה. (סביר להניח שהרבה יותר, אבל מי סופר …) מה שאני כן זוכרת זה את ההרגשה, את המחשבות שעברו לי בראש בזמן הצפייה, את התחושות שעלו לי.
התחושה הייתה מבלבלת, מפחידה. תחושה של אבדן השפיות, מערבולת שמושכת אליה את הדמות הראשית בסרט, ואיתה אותי, הצופה.
איש בעל מבטא זר וקצת מוזר שוכר דירה בפריז. הדיירת הקודמת ניסתה להתאבד ולאחר זמן מה בבית חולים, היא אכן מתה מהפציעה.
האיש הולך ומאבד את שפיות דעתו, ההזדהות שלו עם הדיירת המתאבדת הולכת ומתהדקת, עד שהוא בעצמו קופץ.
יש רגע מצמית אחד שזכור לי במיוחד, רגע בו האיש מוציא מסדק בקיר צמר גפן שעוטף שן. שן שהוא איבד בשנתו כנראה, אותה שן שהייתה חסרה לאישה, הדיירת הקודמת, שנוכחת עדיין בחלל הזה שהוא שוכר. יכול להיות שאני לא מדייקת בתיאור הסצנה, וזה לא כל כך חשוב לי לדייק.
לא ניסיתי לשחזר סצנה כזו או אחרת מהסרט. ניסיתי לשחזר את התחושה, את המוזרות, את חוסר האחיזה במציאות.
פורסם ב“במחשבה שניה”
