מיד כשקראתי על פרוייקט התשוקות רציתי להשתתף בו, אבל התמהמהתי מול הצורך לברר מהי התשוקה שלי. כשהתחילו להתפרסם תשוקות זיהיתי בהן כמה מהתשוקות שלי: התשוקה למילים וספרים, והתשוקה לרקוד ולמוזיקה בכלל, לקסם הזה שיש בעולמות חדשים של ידע, ותשוקה לאנשים ושיחה מעניינת, אהבה, וחברים טובים-טובים. כל העולמות שמרכיבים אותי ושאני עסוקה בהם ואף פעם לא מוצאת עיסוק אחד שנותן את החיוּת והמלאות שמתוכן אני נושמת ויוצרת. תמיד מוצאת עצמי שוב ושוב נסחפת בכמה כיוונים, נהנית מהערבוב והגיוון. אולי זו תשוקה לחיים עצמם ואולי זו תשוקה לתשוקה עצמה – לחיות את החיים מתוך תשוקה, תשוקה כדרך חיים, כהנחיה לחיים.
הדימוי הכי חזק שיש לי הוא כנראה דווקא דימוי הנגטיב – משהו אפור וסמיך כזה, של מה התחושה של להיות בחוסר התשוקה. לא חוסר תשוקה למשהו מסוים, אלא פשוט לא לרצות כלום, לא לרצות להיות כלום או לא לרצות להיות. לא להשתוקק. התמונות מאבדות צבע ובהירות, נעשות לא מפוקסות – האדם שממול מיטשטש, האוכל נראה דהוי וללא צורה.
גם האפור הסמיך הזה הוא מלא גוונים ומשמעויות בעיני, ובתקופות שהתמודדתי איתו קרו לי דברים חשובים וגדולים ומסעירים, קשה לי לוותר ולו במחשבה על העזוּת והמקומות שיש בו. ומולו, הכוחות האדירים שנובעים כשמצליחים לשלוף את עצמנו מתוכו. כמו קרן שמש שמצליחה להסתנן בין העננים והיא התחלה של אור עצום ומסנוור ומחיה. כמו נשימת ההצלה אחרי שנשארים מתחת למים טיפה יותר מדי זמן. כמו אז, בברכה של ילדותי, קירות קרמיקה חלקלקה ומקפצות בטון אדומות. פעם לקחתי בה ילד תכול עיניים שלא שב ממלחמה לסיבוב על הכתפיים. אני זוכרת את צחוקו מצטלצל באוזני ופתאום חושך, ואז נשימה אדירה טובלת בתוך כל התכלת והאור.
ואולי התשוקה היא לא לתשוקה, שהיא סוג אחד של רגש, אלא תשוקה להרגיש. לטוב ולרע. שמחה, צחוק ואהבה עדיפים תמיד, אבל אני עומדת על זכותי להרגיש במלואם גם רגשות שליליים. להרגיש זה לחיות, לחיות זה להרגיש.
תדהר, בת 29, בעיקר מורה.
פורסם ב”סלונה“
