ניקולה קוסטנטינו היא אמנית ילידת ארגנטינה. בביקורי האחרון בבואנוס איירס ראיתי שתי עבודות מרשימות שלה במוזיאון לאמנות מודרנית של בואנוס איירס – MAMbA.
במסגרת תערוכה קבוצתית בשם “Narrativas Inciertas” הציגה קוסטנטינו שני צילומים גדולי מימדים – מחוות ליצירות מוכרות של שני אמנים גדולים.
הצילומים *מצטטים את נרקיס של קרווג’יו והמנינס של ולסקס.
מאוד סיקרן אותי צמד העבודות האלה.
הצילום של נרקיס מדוייק להפליא. שחזור כמעט אחד לאחד של המקור. וקוסטנטינו גם קוראת כך לצילום: “נרקיס, בעקבות קרווג’יו”.
הצילום של המנינס הוא אינטרפרטציה עכשווית של המקור. השחזור של הקומפוזיציה מדוייק מאוד, כאשר הצלמת תופסת את מקומו של הצייר ליד כן הציור, וכל פרט ופרט בציור המקורי מקבל פרשנות עכשווית של האמנית: הסטודיו של הצייר הוא סטודיו לצילום, יש בו עמוד תאורה עם מטריה, ספוטים שמאירים את הקיר האחורי, וכן הציור שבקידמת הפריים הוא למעשה חלק מ”סופטבוקס” – אביזר שמלבישים על גוף תאורה, שמטרתו לרכך ולפזר בצורה אחידה את האור. קוסטנטינו קוראת לצילום שלה “נסיך אקילס, בעקבות ולסקס” (אקילס הוא הבן התינוק שלה, במרכז הפריים).
המנינס של ולסקס הוא ציור מרתק מבחינות רבות, חוקרי אמנות ואמנים רבים ניתחו, פירקו, פירשו, וציטטו אותו בהזדמנויות רבות, גם טקסטואלית וגם חזותית. מרתק לראות ציור שנוצר בשנת 1656 משפיע ומושך על דורות רבים של חוקרים ויוצרים.
את קוסטנטינו לא הכרתי לפני שראיתי את שני הצילומים האלה, וכשחזרתי לארץ עשיתי מחקר קטן על העבודה שלה.
קוסטנינטו היא אמנית מגוונת ופוריה מאוד, וברור לי שאני אמשיך לעקוב אחר עבודתה.
גיליתי שבעבודת הצילום שלה היא עשתה הרבה מאוד מחוות לאמנים עכשוויים וגם לאמני עבר גדולים.
כשצפיתי בגלריית הצילומים הייתה לי תחושה של סיור קצר בתולדות האמנות. ועלתה בי מחשבה, שלולא היה לי ידע לא מבוטל באמנות, לא הייתי מבינה את הצילומים, ואת ההקשרים שלהם.
במחוות של קוסטנטינו יש שחזורים מדוייקים של המקור ויש פרשנויות ייחודיות שלה, כאשר המכנה המשותף של כל העבודות הוא שהיא תמיד הדוגמנית של עצמה.
בשימוש של האמנית כשחקנית ראשית אני רואה סוג של “מחווה בתוך מחווה” לסידני שרמן. גם שרמן וגם קוסטנינו הן אמניות שלא רק מצלמות את עצמן, אלא מתחפשות, מביימות את עצמן ו”לובשות” כל פעם מחדש דמות אחרת, יוצרות פרשנויות ומחוות ומנהלות דיאלוג עם תולדות האמנות.
* השימוש בציטוטים מאפיין את התפיסות של האמנות הפוסט-מודרנית: פירוק ובניה מחדש של יצירות עבר, תוך דיאלוג ביקורתי, ומתוך נקודת המבט העכשווית והייחודית של האמן.
