חברת פייסבוק פנתה אליי בבקשה לצלם אותה ואת אימה החולה מאוד.
סיכמנו והן הגיעו. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת בקשה כזו ואני מודה שהייתי קצת נבוכה, חשבתי איך אצלם אותן ולא הייתה לי תמונה ברורה של מה אני הולכת לעשות.
אחרי שהן פגשו את מיה (כלבה מתוקה כמו מיה יכולה להפיג בשניה מבוכה של רגעי היכרות ראשונים) הצגנו אחת את השניה ואז הן אמרו לי – אנחנו רוצות להצטלם בעירום.
בזמן שהכנתי את המצלמה, והורדתי את הרקע, והדלקתי פנסים, הן התפשטו, התחבקו והמתינו שאני אאסוף את עצמי ואתחיל לצלם.
במשך שעה שלמה צילמתי וניגבתי את הדמעות.
המושג – שאני מרבה להשתמש בו – “לצלם מהבטן“, מעולם לא היה מוחשי, נכון, מדוייק ונוכח כל כך.
הן דיברו, והתחבקו, והתנשקו, ורקדו, וקצת דיברנו, ממש מעט.
זה היה סשן כזה, של פתיחת הלב, ועצב אינסופי על הפרידה הקרובה, ועל הכאב הבלתי נתפס, וכל הזמן הזה חשבתי, כמה נפלא שהן זכו באהבה העצומה הזו, ושהן זוכות להיפרד.
הרגשתי ברת מזל ששתי הנשים המדהימות האלה בחרו בי להיות להן עדה לרגעים העצובים והמאושרים האלה.
עד אתמול הן היו זרות מוחלטות, “חברת פייסבוק” ועכשיו, הן יהיו תמיד בלב שלי.
