בחמש בבוקר הניידים צלצלו. זה אחרי זה. עוד לפני שעניתי, ידעתי שזו נרקיס. היה זה אמנם צליל שונה מהרגיל, ההוא שמודיע לי שמישהו מבני הבית מחפש אותי. יד רכה ליוותה אותי בדרכי לענות לטלפון.
אל תלחצי, אמא, הכל בסדר, הייתי בתאונת דרכים ועכשיו אני בבדיקות שגרתיות במיון. אם יהיה צורך שתבואי לשחרר אותי, אני אתקשר שוב.
זחלתי בחזרה למיטה כשהנייד שלי צמוד אליי. מחכה. הידיעה גם היא זחלה לה לתוך המוח הרדום שלי. הפחדים שמתגשמים והופכים למציאות. הבת שלי הייתה מעורבת בתאונת דרכים. התינוקת הגדולה והיפה שלי. רציתי לדבר איתה, לא ידעתי מאיזה טלפון התקשרה. היא אמרה, את זה זכרתי היטב, שהיא שכחה את הנייד שלה בבית. נמנמתי קצת. אגרוף אחז לי את הבטן, דחף כל פעם אצבע עמוק יותר, כואב יותר. הרגשתי אותך יושב לידי, מלטף לי את הראש, אומר לי תרגעי.
צלצול אחד נוסף – אני באה, שניה, חכי לי. לא, אמא, תני לאחות כאן אישור טלפוני. אל תבואי. מביאים אותנו.
הקול של האחות היה נעים ומתחשב. דקלמתי מספר תעודת זהות, שם ושם משפחה ואישרתי את שחרור הילדה שלי מהמיון.
כשהיא והחבר שלה חזרו הביתה, עשר דקות מאוחר יותר, עדיין לא קלטתי. כלום. ואז הגיע מבול התאורים. נהג חדש. נסע קצת מהר מדי. נהג חדש ומאוד לא מנוסה, לא הצליח להוריד את המהירות לפני הסיבוב הגדול, החד, המסוכן כל כך. האוטו התרסק כולו. כמו חמאה. המנוע התכווץ כמו אקורדיון. הדלת של הנהג נמחצה. האוטו מרוסק לגמרי. ואנחנו – היינו ארבע ברכב – ילדים טובים חגורים. מקדימה ומאחור. את שומעת, אמא? דקה לפני התאונה אמרתי ליואב לחגור. לונה פארק. נס. האוטו הלך לגמרי. ואנחנו – אפילו שריטה אחת. כלום. אני לא מאמינה. איתן הנהג היה כל כך היסטרי ובכה וביקש סליחה ואמר שקלקל לי את היומולדת.
יומולדת !!! נרקיס בת שבע עשרה היום….
ערב קודם ישבתי ובהיתי בה. כל שנה זה קורה לי. כל יומולדת של נרקיס, כל יומולדת של דור, אני מסתכלת עליהם. קצת יותר מהרגיל. רואה את הגוף השמנמן, הורדרד, השיער הבלונדיני, העור השקוף, תינוקת כל כך יפה, שקטה, מלטפת, נעימה. משחזרת את הלידה, את רגעי הכאב, את הרגע המדהים הזה. את תחושת הלחץ האדיר ואחריו השחרור, השקט, הבכי של התינוקת. עד לרגע הלידה לא ידענו אם זה בן או בת. כלומר. אף אחד לא אמר בוודאות. אני ידעתי שזו נרקיס.
אני מסתכלת בפנים היפות שלה, כבר לא ילדה קטנה, עדיין לא אישה ומתפעלת. שלי. שלנו.
וחושבת, מרגישה, את הקשר המופלא הזה, איך אני מרגישה אותה. אותו. החיבור הזה, שהוא התחושה הכי חזקה, הכי קרובה. כמו חוט דק, עם העוצמה האדירה בעולם, מאפשר לי להרגיש אותה. אותו. את הילדים שלי.
כל היום שחזרתי בראש, בבטן, את מה שקרה. היא הייתה בסכנה נוראית. חשבתי על חוסר השליטה במה שקורה לילדים, על חוסר האפשרות להגן עליהם כל הזמן, להחזיק אותם קרוב-קרוב על הידיים ולהגן עליהם.
נרקיס אמרה שצריך להודות לאלוהים. שהיא קיבלה את המתנה הכי טובה ליומודלת שלה.
אני לא מאמינה באלוהים. לצערי, אולי. אבל מאמינה בכוח, באהבה, וגם בנציג של הכוח העליון שלי, בדמותו של אבא שלי. הנוכחות שלו הייתה כל הזמן לידי. מוחשית כל כך. הוא לא הכיר את הילדים שלי, אבל הוא שמר עליה. עליי. הוא היה איתנו. הרגיע אותי וליטף לי את הראש. אמר לי שהכל בסדר. לא מאמינה באלוהים, לא מאמינה בחיים אחרי המוות. אבל אבא שלי היה שם ונתן לנרקיס מתנת יומולדת. ואני מודה לו.
