אישה שצילמתי השבוע אמרה לי, שהיא נדהמת מהקלות שבה התחברתי אליה, ושאלה אם זה קורה לי עם כל המצולמות.
השאלה נותרה תלויה באויר, ובזמן שצילמתי אותה סיפרתי לה בקצרה את תולדות הנדודים של חיי:
בעשרים השנה הראשונות לחיי העבירו אותי ממדינה למדינה שלוש פעמים.
בפעם הראשונה למדתי שפה חדשה, שיש יהודים מסוגים שונים ולא כולם טובים, שבקיץ לא יורד גשם, שבשישישבת אין אוטובוסים ושכשיש אזעקה צריך לרוץ למקלטים.
בפעם השנייה הייתי צריכה ללמוד מחדש את שפת האם שלי, הבנתי שמשטרים יכולים לעשות שימוש בכוח כדי להכריח אנשים לחשוב רק מה שהמשטרים מחליטים שנכון לחשוב. אז גם ראיתי את אבי האהוב מת מול העיניים שלי, והבנתי שאני צריכה ללמוד איך לחיות, בלעדיו.
בפעם השלישית חזרתי לארץ החמה, לשפת האם השנייה שלי, ולחברים שהמשיכו את חייהם בלעדיי. ואז פגשתי את אהבת חיי וביחד הבאנו לעולם את שני אהבות חיינו. וגם נדדנו עוד קצת, מהקיבוץ לעיר. ומאז אני משתדלת להצמיח שורשים.
* * *
היא הקשיבה ואמרה לי, שיכול להיות שהמעברים הקיצוניים האלה הם אלה שהטביעו בי את הצורך שלי בתנועה, ואת היכולת שלי להסתגל במהירות למצבים ולאנשים חדשים.
ואולי זו אחת הסיבות שקל לי להתחבר יחסית מהר למצולמות שלי.
יכול מאוד להיות שהיא צודקת.
