קיץ

קיץ זה ים, ובריכה, וטיולים בטבע, וחופש.

וזה גם הזמן הזה, שהגוף נחשף, כי חם. מאוד חם.

וזה גם הזמן הזה, שמכל עבר קוראים לנו להוריד משקל, לצמצם היקפים, להחליק שומנים, למרוט שיער, לנתח, להרים, להצעיר.

שנוכל ללבוש בגד ים, שנוכל לחשוף זרועות, רגליים.

שנוכל להשיל שכבות בגדים מבלי להפחיד אף אחד שם בחוץ.

ברצינות ?

מה רע בגוף שלנו, בדיוק כמו שהוא?

צעיר זה מקסים. אבל הזמן, כידוע, לא יודע לעצור בנקודה מסויימת. הוא ממשיך וממשיך ואנחנו מתבגרות, ומשתנות. והחיים, החיים מותירים עלינו עקבות – קמטים, כתמים, סימני מתיחה, שיערות שיבה. ומה לא.

עם השנים אנחנו צוברות ניסיון, וידע, המון מידע שנספג בראש, בגוף. את הניסיון והידע אנחנו שמחות לשמר. אז למה לא לשמח על קמטים בזוית העין שמזכירים לנו כמה אנחנו צוחקות, או על הבטן שכבר לא שטוחה ומזכירה לנו את השמחה הגדולה שהייתה בנו כשגילינו שגדלים שם חיים ?

ואני שואלת, בכל הכנות, כשאנחנו מסתכלות על עצמנו במראה, ובודקות בזכוכית מגדלת כל “פגם”, כל גרם שומן שהצטבר לנו על היריכיים, כל קמט חדש שצץ בזויות הפה, את מי אנחנו שומעות, את עצמנו ? או את הפרסומות והכתבות וה”מומחים” שאומרים לנו שכל מה שאנחנו רואות פגום, וקוראים לנו לרזות, לכווץ, למתוח, לנתח?

למה לנו? לא עדיף להסתכל על עצמנו במבט אוהב, ולהנות ממה שיש בנו, מכל הטוב והיפה הזה, לשמוח על מה שלמדנו, על הכוח והחכמה שיש בנו.

אז קייץ. וחם, ובואו נפרגן לנו בגדים קלילים ונעימים. ונקשיב לעצמנו ונגיד לעצמנו כמה יפה לנו הקיץ הזה. בול במידה הנכונה.

שלנו.