שני, הרקדנית

כשהייתי ילדה חלמתי להיות רקדנית. ההורים שלי לא ממש הבינו (או אולי לא רצו להבין) שיש בי את התשוקה הזו.
לא אמרתי, אז זה לא קרה.

שני הנושאים שמרתקים אותי במיוחד מאז שהתחלתי לצלם הם גוף ותנועה. ביחד ולחוד.

אני מתבוננת על גוף בתנועה. וגם מצלמת.

שנים רבות צילמתי רקדנים מקצועיים, כאלה ששולטים בכל איבר בגוף שלהם.

עד שאני בעצמי התחלתי לרקוד. ריקוד חופשי, כזה שבא מהלב, מהבטן.

ואז החלטתי שאני רוצה לצלם את האנשים האלה, שכמוני, חשים את פעימות הגוף, שמוזיקה נכנסת להם ללב ומכריחה אותם לקום מהכסא ולהתנועע.

בפעם הראשונה שצילמתי את שני, זה היה במסגרת ההכנות לתערוכת היחיד שלי שעסקה באנשים הרוקדים.

לאחרונה היא הגיעה אליי לסטודיו, שוב.

כמה היא גדלה, שני. נערונת מתוקה, דעתנית. יודעת בדיוק מה היא רוצה.

והתשוקה שלה להנעת הגוף גדלה, והתרחבה.

היא מודעת לגוף המשתנה שלה, המתפתח.

החליפה בגדים וסגנונות תנועה בקצב מסחרר.

מתנסה, בודקת, מה מתאים לה. מה היא אוהבת יותר.

הקפיאה תנוחות מאתגרות, קפצה והשתוללה.

יהיה מעניין לצלם אותה שוב, בעוד שנתיים שלוש.

אני מאחלת לה שהיא תמשיך להתנועע, להתחבר למוזיקה החיצונית והפנימית שלה.

“And those who were seen dancing were thought to be insane by those who could not hear the music.”
― Friedrich Nietzsche