עבר יותר מחודש מאז המייל הראשון עד שקבענו סשן צילום.
זה מין עניין כזה, הרי לצילומים האלה אין ממש “תכלית”. לא בדיוק “צריך” אותם. (כלומר, כן).
ובנוסף, אני מציעה צילום פשוט, נקי, כששואלות אותי אם יש לי אביזרים או אם אני עובדת עם מאפרת, אני עונה שלא, שהסשן הזה עוסק בך, שבמשך שעתיים (בלי סטופר…) היא מרכז הבמה, מרכז העולם. רק האישה. כמו שהיא, כמו שהיא בוחרת להביא את עצמה ברגע המסויים הזה.
אני יודעת שזה לא מתאים לכל אחת. אני יודעת שהניסוח פשוט, הבקשה הזו – להיות – היא בכלל לא פשוטה.
כי, מתי אנחנו מתבוננות בעצמנו במראה, ממש מתבוננות, לא באופן אוטומטי, כשאנחנו מצחצחות שיניים/שוטפות פנים/מתאפרות/מתלבשות?
אני רואה בהתבוננות המעמיקה הזו מתנה. מתנה לעצמנו.
וזה מה שעדי אמרה לי כששוחחנו עוד לפני שצילמתי אותה. היא אמרה לי, שכל שנה היא עושה משהו רק בשבילה, בשביל עצמה. משהו שהיא אוהבת, התנסות, חוויה.
והשנה היא בחרה להתבונן בעצמה, במראה שהמצלמה שלי הציבה לפניה.
לאחר שקיבלה את הצילומים, עדי פרסמה הודעה בגיליסט (באר משאלות אמיתי) שריגשה אותי מאוד:
לאשה נהדרת שהכרתי בזכות הגיליסט, אליסיה, שבילתה איתי היום קרוב לשלוש שעות 
נהניתי מבוקר של צילום אישי-נשי, מלא במוזיקה, תנועה ושיחה אל תוך…הבוקר.
תודה, אליסיה על הנדיבות, העדינות והמתיקות 
לכו תצטלמו
עדי
* * *
במהלך חייה עומדות בפני האישה החכמה שלוש מטלות: ללמוד להכיר את עצמה, ללמוד לבטוח בעצמה,וללמוד ליטול סיכונים.
כשהיא יודעת את עצמה, היא לומדת להכיר אחרים. כשהיא נותנת אמון בעצמה, היא לומדת לבטוח באחרים.הסיכונים שהיא נוטלת מקנים לה את האומץ להרפות.
את המתנות הטובות ביותר מקבלת האישה החכמה מעצמה.
מתוך “הטאו של הנשים”.
