את אליסיה, אמנית הצילום, אני פוגשת בתקופה בה אני אוספת את שברי מחלתי. עדיין, גם לאחר שנתיים, השברים לא לגמרי התאחו. אני מתמודדת עם הטראומה הגדולה וההשלמה עם שבריריות החיים. וכשאני אומרת מחלה אני מתייחסת לסרטן וגם לטיפול בו. לפעמים זה נראה לי כאילו הסרטן היה משני לתופת אותה עבר גופי. אני מדברת על הרעלה בחומרים כימיים שהייתי חייבת לקבל כדי לחיות, על חתכים בגופי והקרנות שורפות.
אליסיה מצלמת ברגישות. מקדמת בברכה פרויקטים העוסקים בנשים ובנשיות. במה שאישה בתקופתנו מתמודדת איתו. היא מוצאת שלמות בגוף הנשי כפי שהוא, נותנת תחושה של חופש ואהבה עצמית בלי צורך לתקן. היא משוחחת, רוקדת איתי, מצלמת בתנועה ומסכימה כמעט להכל מול המצלמה.
שתינו רואות את זה. שהפגום הוא המושלם. כל אדם הוא יצירת אמנות חד פעמית של הדרכים שבחרו עבורו והדרכים בהם הוא בחר.
