קלאק. קלאק.
אנחנו יושבות יחד על הרצפה. משוחחות כמו קרובות ולא כאילו נפגשנו לפני עשרים דקות בפעם הראשונה. “הזרועות שלי לא מוגזמות?” אני שואלת, אליסיה עונה לי במבט. לא שופט, לא מנחם, לא מבטל. מבט של שקט ויציבות. האמת היא שלא אכפת לי אם הזרועות שלי תהיינה מוגזמות בעיני מישהו.
קלאק.
“תהני” היא אומרת. “התמונות הן בשבילך”. אני מתרככת אפילו עוד קצת מול השקט והטבעיות של אליסיה.
ואני נהנית. מתחדשת בתחושה שהקלאק לא מאיים עלי.
נעים נעים לי.
