עולמה של ר. השתנה באחת. באותו שבוע היא מצאה את עצמה חיה מציאות מסוייטת, חיים שנראו לה כמו שייכים למישהו אחר.
כי – מה הסיכוי שזה יקרה? באותו הזמן?
בשבוע אחד היא איבדה את עבודתה, את ביתה ואת בנזוגה.
היא הייתה בפאניקה. שאלה אחת חזרה באובססיביות והציפה את מוחה – האם כדאי להמשיך ולהתאמץ לחיות?
בתוך המערבולת הנוראית הזו, היא חיפשה עוגן ומשמעות לחיים שלה.
היא הרי מתרגלת יוגה מגיל מאוד צעיר. את היוגה אף אחד לא לקח לה, אף אחד לא יוכל לקחת לה. היא נזכרה בתרגולי הנשימות, איך המורה שלה הסבירה שוב ושוב, שהתרגול על המזרון הוא כמו מעבדה בזעיר אנפין של החיים.
ויש משהו מאוד ספציפי בתרגול הנשימות: הפסקת הנשימה.
כשמפסיקים את הנשיפה, הגוף ריק מאויר ובזמן הריק הזה המוח שקט.
כשהמוח שקט, אפשר להתחיל ולארגן את המחשבות מחדש.
ולראות את האור, אי שם בקצה המנהרה החשוכה.
והאור נמצא, לקח לה זמן, אבל היא מצאה.
ואכן, אי אפשר היה לראות באישה שבאה להצטלם את שבר הכלי שהיא הייתה פעם.
להישאר בנתיב כשהדרך אבודה
אם אבדה הדרך, הישארי רגועה עד שתמצאי אותה. יש בתוכך משהו היודע לאיזה כיוון לפנות.
אם רחבה הדרך, לכנה זו לצד זו. כאשר הדרך נעשית צרה, לכי לבדך. הגשרים שאת חוצה נבנו על ידי מישהו שמכיר את הדרך.
הישארי שקטה וזכרי. מתוך רגיעה, תשובי למצוא את דרכך.
מתוך “הטאו של הנשים”
