כל יום אני מקדישה לפחות שעה לשיטוטים באתרים מרחבי העולם שעוסקים באמנות בכלל ובצילום בפרט.
בשיטוטי רשת כמו בשיטוטי רשת, דבר מוביל לדבר. התחלתי לקרוא מאמר על צילום דוקומנטרי במגזין מונצואלה וכשגיליתי בו דימוי של צלמת בשם ויולט בולה, מתוך סידרה “הגיבורות“. מייד עזבתי את הטקסט והלכתי לבדוק מי הן הגיבורות של ויולט. (כי הרי גם לי יש עניין עם גיבורות)
הדימוי שמתנוסס בכניסה לאתר של הצלמת, מתוך אותה סידרה, מאוד מצא חן בעיניי והזכיר לי את דימוי של ה“גרילה גירלס”.
חפרתי בתוך האתר של ויולט וראיתי עבודה של אמנית פוליטית, פמיניסטית, שעושה שימוש מעניין ומושכל בצילום.
מאחורי כל סידרה יש רעיון ומסר ברור, כל הצילומים מתוכננים ומבויימים.
ויולט למדה צילום במכסיקו ובונצואלה, הציגה בתערוכות רבות במרכזי אמנות ובמוזיאונים ברחבי העולם.
הסידרה “הגיבורות” עוסקת באירועים שמתרחשים בהווה, בהיסטוריה העכשיווית. הצילומים משעשעים באירוניה שלהם, אבל ויולט לא מתבלבלת. הומור ואירוניה אמנם יש בשפע, אבל המסרים הפוליטיים נמצאים שם, מתחת ומעל פני השטח.
הגיבורות של ויולט עוסקות באי צדק חברתי, תרבותי ופוליטי. הן מצולמות במרחב העירוני, המוכר, מה שהופך את הצילומים לקרובים עבור הצופה, לוכדים אותו והופכים אותו למשתתף פעיל ולא רק צופה.
בסידרה הזו ויולט עובדת עם הגוף הנשי ומתייחסת ליצוגו בתולדות האמנות ובמדיה העכשווית.
היא הזמינה נשים להצטלם מבלי להסביר להן מראש מה יידרש מהן לעשות בזמן הצילומים, עד רגע הצילום ממש.
נשים אלו היו צריכות להתמודד עם מצבים קיצוניים ואף ביזאריים, כהמחשה למה שנשים מוכנות לעשות כדי להפוך למושאי תשוקה.
ויולט עיצבה 6 שערים ברוח מגזין היופי לנשים “Vanidades ” (הבלים*), אחד המגזינים הנמכרים ביותר באמריקה הלטינית.
הגוף הנשי העירום הוא המסר, באמצעותו ויולט מבקרת סטריאוטיפים של התרבות הויזואלית המערבית, תפיסות של הגוף הנשי האידיאלי, הגוף הנשי העירום כאובייקט צריכה, וכאמצעי לפרסום של מוצרי צריכה.
גוף העבודה מאוד מרשים, מאוד התחברתי לדימוי שעוסק בתפוזים, שזרק אותי לדימויים מוכרים של נשים על מצע פרחים (או ירקות, במקרה של ננה שרייר)
