כשהייתי ילדה קטנה חלמתי לחיות במקום סגור שלא אצטרך לצאת ממנו לעולם, שיהיה בו כל מה שאני צריכה (אז לא חשבתי על דברים שוליים כמו מהיכן יגיע הכסף לשלם שכר דירה, אוכל, חשמל וכו‘).
במקום המצומצם הזה אוכל לצייר, לכתוב, לקרוא, לחלום, לאהוב.
הילדה הזו גדלה (לא הרבה בגודל, יעיד מי שפגש אותי) והבינה שיש דברים שבשבילם צריך לצאת מהמקום הנעים הזה. ואפילו רציתי. לטייל, לפגוש אנשים, לראות דברים חדשים. לעבוד.
ככל שאני מתבגרת ורואה מה שיש שם בחוץ, אני פחות ופחות רוצה לעזוב את הבית שלי. יש בו את כל מה שאני צריכה.
