בספטמבר כבר אפשר לדמיין את הקייץ.
בימים המעטים שלא יורד גשם, לאחר מנוחת הצהריים, אנדרס יוצא אל המרפסת ומתיישב על כסא העץ שלו, הצמוד לקיר. הוא משעין את היד השמאלית על השולחן הקטן, ובידו הימנית, היציבה,טובל עוגיה מתוקה בתוך התה החם שרוסיטה מזגה ברגע שהיא ראתה אותו יוצא מחדר השינה.
התאנה מתחילה להראות סימני עירנות.
עדיין אי אפשר להריח אותה, ועוד אין בכלל פירות. אבל יש בה עלים גדולים ירוקים ובשרניים, וביום ראשון תגיע הילדה ואנדרס ישב בכסא שלו ויסתכל עליה, מתרוצצת בגינה, משחקת עם טאבו הכלב, מטפסת על הסולם ועל ענפי העץ, כמו קוף היא מטפסת, עד שהיא מגיעה לצמרת, מתיישבת על ענף אחד מוצק ורחב, וקוראת לו: אנדרס, יש כבר פירות קטנים וירוקים בעץ, בוא תראה.
כשכולם עסוקים בתוך הבית הקטן, שיודע להכיל כל כך הרבה אנשים בלי להרגיש צפוף, מבשלים, מדברים או קוראים ספרים, אנדרס שומר על הילדה. הוא לא אומר לה, כי גם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עוד נחשב לזר ועוין במשפחה הזו, ואין לו זכות להגיד לה, אבל הוא אוהב אותה, והוא אוהב לשבת בחוץ ולהסתכל עליה, שלא תיפגע, שהכלב לא יחנוק אותה מרוב אהבה, שלא תיפול, שלא תאכל יותר מדי תאנים ותכאב לה הבטן.
אנדרס מסיים לשתות את כוס התה שלו, בה הוא טבל את אותן עוגיות מתוקות שרוסיטה אופה כבר עשרים שנה, ולא קם מהכסא שעות ארוכות. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא לא מרגיש צורך לשמוע רדיו, או לראות טלויזיה, הוא מעדיף להקשיב לקולות הציפורים, ורחש הרוח בעלים, ונביחות הכלב.
רק ספטמבר, וכבר חם באופן חריג ומפתיע. לקראת ערב האויר מתמלא בחשמל מבשר רעות. אנדרס יושב בכסא שלו ומביט על הענפים החזקים של התאנה רוקדים ברוח שהולכת ומתחזקת. הוא מרגיש איך העולם סביבו רועד, מתחיל להריח את טיפות הגשם הראשונות, רואה את טאבו הכלב רץ ביללות אל תוך הבית, שומע את רוסיטה מציעה לו חתיכת בשר שתרגיע אותו.
אנדרס עוצם עיניים ומרגיש את הקרירות הנעימה מתפשטת בגוף שלו, שהולך ומתקרר.
הוא שומע את פאולינה קוראת לו מרחוק.
פאולינה היפה.
אנדרס האמין בכל ליבו במהפכה של טרוצקי. אבל היא נכשלה מול כוחו האדיר של סטלין והוא הבין שגם עליו לוותר ועלה על האניה הראשונה שהפליגה לאמריקה.
אל ביתה של משפחת פירוצקי המכובדת מביאים אותו, רעב וחולה, פליטים ותיקים ממנו שהספיקו להתיידד עם תושבי רוסריו הקטנה והמשפחתית.
פאולינה צעירה ויפה כל כך, גם היא האמינה במהפכה, אבל היא אמא לשני ילדים וכבר אין לה זמן לחלומות. בעלה הוא יהודי שומר מצוות שמדיף ריח זיקנה. היא מטפלת באנדרס במסירות עד שהוא מבריא ומתחזק. שעות ארוכות הם מדברים על המולדת הרחוקה והחלום לשנות עולם.
לואי בוכה בחדר שלו. הבכי שלו חרישי, אבל אמא מסוגלת לשמוע את הבן שלה כואב גם כשהוא לא משמיע קול. אנדרס מלווה את פאולינה לבית החולים, ולאחר בדיקה קצרה מכניסים את לואי לחדר הניתוח.
פאולינה יוצאת סוערת אל הרחוב. כל כך חם ולח. רוסריו שוממה בשעה הזו, עוד מעט השמש תשקע וגברים יצאו אל מפתן הדלת, לבושים בגופיה לבנה, מכנסיים רחבים מכותנה אפורה, שרפרף קטן ביד אחת, מַאטֱה ביד השניה. שעות ארוכות הם יושבים שם, משוחחים מדלת לדלת, מעבר לכביש צר שמכוניות מעטות חולפות בו.
הנשים יוצאות גם הן, עומדות בפינות הרחוב ומרכלות על הפליטים הרוסים, הגויים, ועל הבושה. איך משפחה מכובדת ומה יהיה על שמירת המצוות, ואיך יסתכלו להם בעיניים בשבת בבית הכנסת.
אבל כעת שעת הסייסטה. ובשעת הסייסטה שומרים על שקט. כולם שוכבים מעולפים מחום במיטות שלהם.
פאולינה מחזיקה את ידו של אנדרס ובכוח לא אופייני לה היא מושכת אותו, בצעדים מהירים, אל תחנת הרכבת.
החיים היו נעימים ושקטים בבית הקטן שמחוץ לעיר.
אנדרס מתעורר לרגע, הגשם כבר מצליף בכוח על הפנים שלו.
מות נשיקה זה מוות ששמור לאנשים טובים, הוא אומר לעצמו.
