אולי

אמא שלי, חיפשתי צילומים שלך.
היה קשה למצוא אותך לבד. בלי אבא. בלעדיי. כאילו לא היית קיימת לפניו, לפניי.

הכל השתבש אצלך מוקדם כל כך, עמוק כל כך.
הייתי לאמא לך ולמשפחה המפורקת שלנו מבלי שנשאלתי אם התפקיד הזה מתאים לי
(ואכן, לא ממש הצלחתי בו ) שנים לפני שילדתי את ילדיי שלי,
איתם כבר לא הייתי זקוקה להוראות הפעלה.
מייד ידעתי, הרגשתי. כל כך פשוט לאהוב.

שנים מנסה למחוק את זיכרון העצב האינסופי שלך, את העיניים הריקות.
את הנוקשות של הגוף, הקשוח, העצור.

והנה את, אישה-נערה עגולה ונינוחה, כמו שמעולם לא ראיתי אותך.
נדמה לי שאולי-אולי אצליח לעשות קופי-פייסט לזיכרון הזה.
רך במקום נוקשה.
עגול במקום קשיח.
זורם במקום עצור.
אולי.
אולי אפילו אוכל לדלות מתוך המעמקים איזה חיבוק חם, מכל הלב.
בטוחה שיש שם, לפחות אחד כזה.