הייתי בת 15 כשהוריי החליטו שדי להם מהחיים בישראל. אחרי ארבע שנים בבת ים, חזרנו לארגנטינה.
בשנים שגרנו כאן למדתי שפה חדשה, היו לי חברים חדשים. אהבתי את הקירבה לים, את החופש. ללכת במכנסיים קצרים לבית הספר.
היינו נוסעים לתל אביב לקולנוע, לראות סרט ולהתחבק עם החבר בחושך, לחנות תקליטים באבן גבירול לבחור את התקליט שנקנה במתנה למי שחוגג יומולדת.
מוזיקה תמיד ריגשה אותי, מאוד.
יש לי זיכרון מאוד מוחשי מגיל 5 או 6, בבית של הסבים, הפטיפון הקטן משמיע בלופ סינגל של “לה במבה” ואני רוקדת על כסא.
בישראל הכרתי את כוורת, את החיפושיות, את tapestry של קרול קינג עם הצילום האיקוני (כל כך רציתי שגם לי יהיו תלתלים) ואת no secrets של קרלי סיימון (היא הייתה כזו קולית, סליחה, גזעית, עם הכובע והטי שירט הצמודה). היינו יושבות שעות עם דף המילים שהגיע בתוך עטיפת התקליט ושרות בקולי קולות את השירים, עד היום אני יודעת אותם בעל פה.
התקליט הראשון שקניתי כשחזרנו לארגנטינה היה של לד זפלין. stairway to heaven הפך להיות ההימנון הרשמי שלי
אבל הגילוי המרגש ביותר – ומה שחיבר אותי בחזרה לבואנוס איירס ולספרדית, היה ה”רוק נסיונל“: הרוק המקומי, הארגנטינאי.
החברים החדשים שלי הכירו לי שתי להקות שכבר עשו הסטוריה במוזיקה הארגנטינאית: Sui Generis ו Almendra.
כל אחת מהן הוציאה תקליט שהפך לאיקוני, דורות של טינאייג’רים הזדהו ומזדהים עם המילים, עם הלחנים.
אני תמיד אהבתי יותר את אלמנדרה (שקד בספרדית, איזה שם יפה ללהקה…) והמשכתי לעקוב אחרי לואיס אלברטו ספינטה (“אל פלאקו”, הרזה) , שהקים את הלהקה, וכתב את רוב השירים שלה.
לפני כמה שנים צילמתי את הדימוי לכריכה של הספר של נסים קלדרון “יום שני“. היו לנו כמה מפגשים מרתקים בהם דיברנו על מוזיקה ושירה. מאוד שמחתי כשהוא אמר לי שהוא מכיר ואוהב את השירים של “אל פלאקו”.
כשהוא מת, בפברואר 2012 היה לי עצוב. רציתי לספוג עוד קצת מהאיש המוכשר הזה.
קראתי הרבה כתבות והספדים בעיתונים ברחבי העולם. נתקלתי בראיון נדיר שהוא העניק למדור תרבות בעיתון לה נסיון, בשנת 2008.
כל הסיפור הארוך הזה היה רק תירוץ (…) כדי לצטט את הקטע הבא, אליו אני חוזרת כל פעם שקשה לי כשאני לא עושה כלום (עושה לחם)
* * *
כל הזמן אתה צריך להביע את עצמך, אמר המראיין
“הורג אותי לא לעשות כלום”, ענה אל פלאקו
ומה אתה עושה כשאתה לא עושה כלום? שאל המראיין (איזו שאלה לא תמימה, נפלאה)
“אני עושה לחם, אני עושה פיצות. אני אוהב לבשל.
… אתה צריך לעשות לחם ואתה צריך לעשות שירים. כי אילו חייתי כל הזמן בשירה, במוסיקה, הייתי מתכלה. הייתי מת מהר … אני משמר את עצמי על ידי עשיית דברים שלא בולעים אותי. בנוסף, מבלי לבלוע את עצמך לא ניתן ליצור שום דבר. לא יודע, זה נדנוד יפה שיוצר עולם סגור, או כלא קטן, מקום שהוא שלי ומרחיק אותך מעולם שיש בו דינמיות של קלות דעת ולא קלילות”.
