הייתי שם, בבית ההוא בו הכל קרה. רחוב אקואדור בין ז’אן ז’ורה לפוירדון.
המסדרון בכניסה לבית, עם השטיח מקיר לקיר, שמאז שכיסו את רצפת העץ היפה אני חוששת ממכת חשמל סטטי כשאני ניגשת לפתוח את הדלת. שוטטתי בין החדרים, מנסה להיזכר איך בדיוק ומה מוביל לאן.
המסדרון שהוביל לחדרי השינה, יש בו תנור גז. וחם שם, בדירה בקומה השישית. בוקר אחד התעוררתי ועיניים מפוחדות של עכבר הביטו לי ישר בעיניים. הוא היה במסדרון, ממש מול הדלת של החדר שלי. כשסיפרתי לפסיכולוג, קראו לו בונפנטי והוא גם היה הפסיכולוג של אמא, הוא אמר לי שאני מפחדת מסקס. הוא בשום אופן לא קיבל את ההסבר הפשוט: היה שם עכבר. במציאות. באתי אליו כי אבא שלי מת והוא מקשקש לי על פחד מסקס.
אני חוזרת לכניסת הבניין, ויוצאת לרחוב, ושוב המחשבה עולה, אני תמיד פונה ימינה. אני עדיין חולמת ויצאתי לרחוב עירומה?
המעלית. יש בה מראות מקבילות, אני משתקפת בה לנצח, כל כך מלחיצה, כל כך הרבה ממני בחלל קטן אחד. זו לא המעלית הזו. זו המעלית בבית של דודה מרתה במר דל פלטה, לשם ברחתי בקיץ הראשון שלי כשחזרנו לשם, להשתזף ולנשום את הים. כמה התגעגעתי לים.
החדר שלי כתום, שולחן הכתיבה מעץ חום ג’ינג’י, זה שעליו מונח עכשיו המחשב שלי, עם כל המגירות, צמוד למיטה שלי, מאותו עץ ועליה כיסוי מיטה בצבע צהוב-כתום. יש עוד מיטה מתחת למיטה שלי, עם גלגלים ועם מנגנון כזה שאפשר למשוך אותו ולעלות אותו, כמעט מיטה זוגית. אנדראה ואני יושבות בחדר עד אמצע הלילה, לומדות קצת ומדברות הרבה, מעשנות בלי סוף את סיגריות המנטה של אמא. וכשאנחנו מתעייפות מסדרות את המיטות וממשיכות לדבר עוד ועוד בחושך.
ואז חזרו הכתמים האלה מהילדות. כתם לבן ארוך, על רקע שחור, שמתפתל והופך לעיגול והוא מסתובב, ונפתח ונסגר, וחוזר חלילה. עקבתי אחרי התנועה הזו עד שהתעייפתי, אבל העיגולים לא עזבו אותי. הם הסתירו לי את החדר של ההורים. אבא שוכב על הרצפה, בצד שלו. שטיח בצבע בז’ שעיר מאוד. ואמא מבקשת שאמצא לה את העדשה שנפלה לה שם. כשאנחנו עומדות בדלת של החדר הקטן היא לא מצליחה להבדיל ביני לבין אחותי הקטנה אם אנחנו לא מדברות. הוא שוכב שם ולא זז.
אבל אני רוצה לראות. את המטבח, הרצפה בצבע חמרה, יש בו תנור ומכונת כביסה, וחלון מואר מאוד. וליד השולחן יושבת סבתא אנני, וסתבא רקל, וסבא פיצ’י, ואמא יושבת על הקצה של הכסא. מעשנת. גם אני יושבת על הקצה של הכסא. אבל כבר לא מעשנת.
