עם רדת החשכה הם יוצאים לרחובות.
קבוצות-קבוצות, כל קבוצה דוחפת עגלת סופרמרקט.
הם מחפשים. בקבוקי שתיה, עיתונים, אריזות, שמיכות, בגדים ישנים, נעליים, שאריות אוכל.
כל מה שאפשר לאסוף, חלק לקחת הביתה, חלק לאכול, קרטונים למכור.
הם לא פוגעים באיש, לא מטרידים ולא מבקשים שום דבר.
ראיתי אישה לא צעירה, חסרת שיניים קידמיות, מדריכה את הצבא הקטן שלה, מסבירה להם מה לקחת ומה לא. היא נשמעה קשוחה ועניינית. קבוצה של ילדים מתבגרים הקשיבה לפקודותיה ובצעה כדבריה.
הסבירו לי שהם עולים על רכבות פתוחות, לא דורשים מהם תשלום, כדי להוביל את הסחורה שלהם למקום בו יוכלו למכור אותה.
אמנם מכנים אותם בשם – cartoneros – מהמילה קרטון, אלה שעוסקים/עובדים עם קרטון.
בשבילי הם היו עוד אנשים מיני רבים שניסו נואשות למצוא דרך להרוויח כמה גרושים לקנות אוכל, כמו הילד הקטן הזה שניסה למכור פרחים, מתהלך בין המכוניות בכביש הסואן, כדרכם של ילדים קטנים, לא מודע לסכנות.
