חוויית הלידה שלי הייתה כל כך טראומטית עבור אמא שלי, שמאז הלידה היא סבלה ממיגרונות קשות מאוד ותכופות.
היא ניסתה הכל. תרופות, עיסויים, אקופונקטורה, טיפולים פסיכולוגיים: כל מה שהרפואה המערבית והרפואה האלטרנטיבית (שלא הייתה מפותחת במיוחד בארגנטינה של שנות השישים של המאה שעברה). והמיגרנות המשיכו לשבש לה את החיים.
מישהו המליץ לה על מרכז בשם Rio Abierto (נהר פתוח) ש”עושים שמה יוגה” ואולי יעזור לה.
היא ניסתה. לקחה לשם את דודה שלי ואת סבתא שלי ואותי ואת הבני דודים שלי. כשנה מאז התחילה לבקר במרכז (ועד היום) נעלמו המיגרנות כלא היו.
היינו מגיעים לשם, בהרכב משפחתי מורחב. בהתחלה הילדים חיכו במלתחות. אני זוכרת איך היינו צוחקים בשקט על הנשים שהסתובבו שם עירומות, דיברו אחת עם השניה, צחקו. זה היה מוזר. וגם איך נבהלנו כששמענו קולות חזקים שהגיעו מהאולם הגדול. מדי פעם הצצנו. הדלתות תמיד היו פתוחות.
מתישהו גם אנחנו הצטרפנו לפעילות. אני לא זוכרת בדיוק מה עשינו שם. אני זוכרת תחושה טובה, גוף קליל ומאוד-מאוד גמיש, כיף. ואת סבתא שלי תלויה הפוכה על מתקן שתפוס בקיר. ואיך היא סיפרה לחברות שלה איך ה”עינויים” שהיא עוברת בריו אביירטו משפרים את היציבה שלה, ואיך פחתו כאבי הגב שלה. היא אפילו נראתה לי קצת יותר גבוהה. (או אולי זה מה שהיא בעצמה אמרה, לך תסמוך על הזכרון…)
לפני כשלוש שנים, במהלך שיטוטים ברשת, מצאתי את מרכז ריו אביירטו בארץ.
יצרתי קשר עם אסטרז’ה (כוכב בספרדית), שהקימה ומנהלת את מרכז ריו אביירטו בארץ ושתינו התרגשנו. היא הרי למדה אצל מריה אדלה, אחת המדריכות שזכרתי עוד מהילדות שלי. אמרתי לה שאבוא. לקח לי שלוש שנים להגיע אליה. השבוע הייתי שם בשיעור ניסיון, כשחלק מהשיעור אני “מסתתרת” מאחורי המצלמה. ברור לי שאני חוזרת לשם. פעם בשבוע. ברור.
אני רוצה להדגיש, שאין לי כוונות לעשות לה יחסי ציבור וגם אם זה מה שיקרה, לא תצא לי מזה שום טובה אישית. רק למי שיגיע.
מה עושים שם? שומעים מוזיקה, רוקדים, משתמשים בקול להביע את מה שרוצים, נוגעים. קבוצה של נשים וגברים, בגילאים שונים, מתנועעים, מתקרבים, נפתחים אל עצמם ואל הסובבים אותם.
ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה התקרבתי ככה לאנשים שאני לא מכירה (ומי שמכיר אותי אישית יודע איזו ביישנית אני), מתי הרגשתי שמקבלים אותי בזרועות פתוחות, סתם ככה כי אני בן אדם, מתי בפעם האחרונה הרשתי לגוף שלי להתנועע לצלילי המוזיקה, מבלי להיות מוטרדת האם זה נראה טוב, או לתת לצלילים לצאת מהגרון שלי (אני שרה די יפה, אבל מכיוון שכאמור אני ביישנית – זה קורה רק במקלחת, כשאין אף אחד בסביבה).
הרעיון הבסיסי שמאחורי ריו אביירטו הוא זרימה, פתיחות, קבלה, הקשבה לגוף ולנפש. כל כך פשוט.
חשבתי, שאם יותר אנשים יהיו פתוחים יותר ויקבלו יותר אחד את השני, נהיה יותר מאושרים. או לפחות יהיו לנו כמה רגעים של אושר אמיתי. ואני לא נאיבית. רק מאמינה (או מנסה) באדם.
וגם הגוף יוצא נשכר מהפעילות הזו: בקלילות ובלי לחשוב שמפעילים אותו. עדיין כואבים לי השרירים בידיים וברגליים. כאב כזה של עבודה מאומצת, כמו שצריך. ובכלל לא הרגשתי שאני מתאמצת.
